איך היא יכולה לדעת שזה הבחור הטוב האחרון
היא לא יודעת שהוא בחור טוב, או שהוא האחרון. היא לא יודעת שאם תרד עכשיו ותשב לצידו ויחד יסתכלו על השקיעה, זו יכולה להיות התחלה של משהו נפלא. לשם שינוי, איתו היא לא תצטרך לכסות את עצמה, להוכיח, להתנצל. סיפור
נועה עומדת ומעשנת במרפסת לבושה בחזיה ותחתונים, בוהה בהיסח הדעת בשקיעה שמאדימה את הגינה הציבורית.
זה סיפור דמיוני, כל קשר בינו לבין דמויות שבמציאות מקרי בהחלט.אני יודע שאתם מדמיינים אותה עכשיו: עומדת במרפסת עם חזיה שחורה, את העור החשוף, השיער הגולש, בכל זאת - בחורה יפה, לא שחסרות בחורות יפות בעיר הזו. אתם חומדים אותה בעיני רוחכם. האם היה משנה לכם אילו ידעתם ששבוע חלף מאז שהסתיים המחזור שלה, והיא שוב התחילה לדמם? האם אכפת לכם שהיא מרגישה כלואה בגוף של עצמה, שהיא חשה שהוא בוגד בה?
אבל היא לא עומדת שם חשופה להנאתכם – היא משננת רשימה של דברים לבצע: לקנות עוד חבילה של תחבושות היגייניות; לשאול את אמא איך מוציאים כתמי דם בלי להכניס אותה להיסטריה; לקבוע תור לגינקולוג. לא, בעצם להחליף גינקולוג. היא נזכרת בביקור האחרון אצל דוקטור הרצבלט, בריחוק המתנשא שלו, בדרך שבה בדק אותה - מכאיב כמעט בכוונה, כאילו שאב מכך הנאה.
היא שואפת שוב מהסיגריה, נהנית מההפוגה הזמנית שהיא מאפשרת לה מריח השתן של העיר.
גברת פישמן מופיעה במרפסת ממול עם גיגית של כביסה, ותוך כדי שהיא צובטת תחתונים מהוהים וגרביים ישנים עם אטבים היא מרימה עין ביקורתית לעבר נועה. "שימי על עצמך משהו!" היא צועקת כשהיא מסיימת, "את לא רוצה שיחשבו שאת זונה!"
נועה זוקרת לעברה אצבע. רק אחרי שגברת פישמן הזועפת נעלמת לתוך דירתהּ היא מבינה לפתע עד כמה גברית ודוחה התנועה הזו, והיא – היא כבר עייפה מגברים.
וכאילו לגורל יש חוש תיזמון של במאי מחונן, באותו הרגע ממש צועד בשביל שמתחת למרפסת שלה הבחור הטוב האחרון. אלא שנועה לא יודעת שהוא טוב, או שהוא האחרון. איך היא יכולה בכלל לדעת? הוא עוצר ומרים מעט את ראשו עד שמבטיהם נפגשים, ועכשיו הוא מחייך. "ערב טוב", הוא אומר, אבל היא רק שואפת מהסיגריה ובוהה לצד השני.
הוא לא מפסיק לחייך בזמן שהוא ממשיך ללכת.
* * *
גם הבוקר היא דיממה, ועכשיו המכונית דוממת, בדיוק כשהיא מאחרת. "כלבה כפויית טובה", מסננת נועה, אבל מקווה בליבה שבכל זאת היא תסכים לשתף איתה פעולה. אחרי כמה נסיונות נוספים היא פותחת את תא הכפפות ומתחילה לפשפש בניירות, מחפשת את הנייר המושיע עם מספר הטלפון של חברת הגרירה.
"אכפת לך שאעיף מבט?", הוא שואל אותה פתאום, עומד ממש ליד הרכב. שוב הוא, אבל היא ממהרת, ובעצם מה אכפת לה, שיסתכל. היא פותחת עבורו את מכסה המנוע וחוזרת לחפש בין כל הניירות שאגרה בתא הכפפות, מי יודע למה.
"רציתי רק לבדוק לך ת'מנוע...", שרים הדורבנים אצלה בראש, ופתאום היא מרגישה חסרת מנוחה, כמו אצל דוקטור הרצבלט, בעוד הוא מפשפש בקרביים. "נסי עכשיו", הוא אומר מהצד השני, והיא מסובבת את המפתח לניסיון. הזונה הבוגדנית מתניעה הפעם בגירגור מתחנף, והוא סוגר את המכסה בקול חבטה. אילו רק היה אפשר לעצור את הדימום הבלתי-פוסק שלה בקלות שכזו. היא דוחסת את העירבוביה בחזרה לתא הכפפות, מהמהמת משהו לא מחייב לאות תודה ונוסעת משם.
בכל זאת היא מאחרת לעבודה. ראובן, הסמנכ"ל, עומד שם ומתבדח, כאילו שהוא לא יודע שכולם שונאים אותו. "בוקר טוב", הוא מברך אותה בלבביות, אבל מבטו נעוץ עמוק בתוך המחשוף שלה, כאילו שהוא לא יודע שהוא צריך לעשות את זה בחשאי.
היא לא עונה, והוא מתקרב אליה ונושם עליה ריח של קפה וגועל. בלי בושה הוא מרחרח אותה, כמו כלב. "יש לך ריח טוב", הוא מציין. "מה זה?". זה 'חרמן זקן' של ז'אן פול גוטייה, היא רוצה לענות לו, אבל נמנעת. היא צריכה את העבודה הזו.
בדרך למשרד שלה היא חולפת ליד המשרד של ראובן, רואה את התמונה של האשה והילדים על השולחן, מחייכים למצלמה. תחושה מייאשת מתחפרת לה בבטן. כמה נמאס לה. נמאס לה מכל הנשואים הבוגדניים, בני הזוג האטומים, הזאבים הרעבים.
* * *
יש מלחמה בטיילת, וכולם נאבקים על מקום בתוך סבך המכוניות. מישהו חותך ברמזור בדיוק כשהיא חותכת.
"פאק!" צועק הנהג כשהוא יוצא לבדוק את הנזק, הסלולרי עדיין צמוד לאוזנו, וכולם חולפים לידם וצופרים, צופרים, צופרים. "איפה למדת לנהוג?!". בינתיים הזיעה, הלחות והאבק נדבקים לה לעור, והיא מרגישה מגעילה, מלוכלכת מבפנים ומבחוץ, כאילו לעולם לא תוכל שוב להיות נקיה. ריח האגזוזים מחניק אותה, והיא מדליקה סיגריה ומתיישבת על מעקה הבטון.
"סתם, איזו מטומטמת נכנסה בי", הוא מפנה לה את הגב וממשיך את השיחה. כל מה שהיא רוצה עכשיו זה לעזוב את הכל, לפשוט את הבגדים ופשוט להיכנס לים, לתת לגלים לשטוף מעליה. אבל היא לא יכולה. ברור שהיא לא יכולה.
כשהיא מגיעה הביתה, לא חולפות שתי דקות לפני שמישהו דופק על הדלת. זה הוא.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת בעייפות.
אבל הוא לא נרתע. "מצטער אם אני מפריע... פשוט ראיתי את האוטו שלך. את בסדר?"
"אני לא צריכה שתציל אותי"
מצד שני:
האם בכלל יכול להיות דבר כזה, "טוב מדי"?
ורד בן
חברתי התעקשה שהגבר החדש בחייה הוא "טוב מדי". האם כולנו כה חסרי ביטחון עד שאנו ממאנים להאמין שמשהו טוב יכול לקרות גם לנו? הייתכן שבתוך מ', האסרטיבית והנאורה, מקוננת בחורה קטנה, חסרת-ישע, שלא יכולה לקבל את העובדה שגבר משכיל, מוצלח ונאה ירצה אותה באמת?
היא נאנחת, מחפשת בעיניו את השקר שלמדה לזהות כה טוב. את המבט החומד. "אני לא צריכה שתציל אותי".
"אני לא רוצה להציל אותך, רק לדאוג".
"למה?"
"כי זה עושה לי טוב".
היא לא עונה, והוא מוציא מכיסו פתק. "זה מספר של חבר שלי, הוא פחח. אפשר לסמוך עליו".
היא לוקחת את הנייר המושיע, והוא מחייך והולך.
* * *
נועה יצאה מהמקלחת נקיה מבחוץ, והנה היא שוב מעשנת במרפסת, בשקיעה, עם חזיה ותחתונים. אלא שהפעם היא מבחינה בו, בבחור הטוב האחרון, יושב בגינה הציבורית על כסא מתקפל ונהנה מהבריזה, ולידו כסא נוסף. הוא רואה אותה ומחייך, והפעם היא לא מחמיצה פנים, אלא מרימה את היד בברכת שלום רפה. הוא מחווה על הכסא הריק שלצידו, מזמין אותה להצטרף אליו, הבחור הזר הזה שאפילו את שמו היא לא יודעת.
היא לא יודעת שהוא בחור טוב, או שהוא האחרון. היא לא יודעת שאם תרד עכשיו ותשב לצידו ויחד יסתכלו על השקיעה, זו יכולה להיות התחלה של משהו נפלא. איתו היא לא תצטרך לכסות את עצמה, להוכיח, להתנצל.
"אכפת לך אם אעשן?" היא תשאל אותו, והוא ינענע בראשו. היא תוציא את הסיגריה, אבל אז תרגיש שאין לה ממש צורך לעשן, ושבעצם יש לגבר הזה ריח נעים ומנחם.
הוא יעשה איתה אהבה. איתה. ביחד
הוא לא יזיין אותה, ולא ידפוק אותה, ולא יתקע אותה – הוא יעשה איתה אהבה. איתה. ביחד. הוא ישכב לצידה בלילה, יסתכל עליה ישנה וילמד שם לכל ריס וציפורן. יראה אותה ללא הגנות, ללא מסיכות, כל פגם, כל קפל עור, כל נקודה, ויבין, לראשונה בחייו, מדוע בדיוק קוראים להן 'נקודות חן'. הוא ישכב שם ויחייך כשיחשוב על כך שמישהי שלא ממש דומה לדוגמניות בטלוויזיה יכולה להיות האשה היפה ביותר בעולם.
ואולי, רק אולי, הוא יהיה מסוגל לתת לה את התמיכה שהיא זקוקה לה כדי לרפא את נפשה המדממת.
עכשיו היא נכנסת בחזרה מהמרפסת אל תוך הדירה, ולא ברור עדיין אם תרד אליו או שאולי פשוט תשכב לישון ותנסה לשכוח את היום שעבר עליה.
האם היא מבינה שזה הסיכוי האחרון שלה להיות מאושרת באמת? האם היא חשה - אפילו בתת-המודע שלה - את חשיבותו של הרגע הזה, או שהוא הלך לאיבוד בין כל הרגעים האחרים?
האמת שגם אותי זה מסקרן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
