השכן כותב: הפגישה האחרונה עם יצחק רבין

ערן פוגל היה במשך שנים ארוכות השכן שגר מול דלתם של לאה ויצחק רבין ז"ל. במלאת 13 שנה לרצח ראש הממשלה בידי מתנקש קיצוני בתל אביב - כותב השכן על הפגישה האחרונה במעלית, הכתובת שהיתה על הקיר ברחוב הרב אשי 5 ברמת אביב, המאבטח הבודד, הזכרונות - ועל המנגינה שנפסקה לפתע באותו ערב נורא, בכיכר מלכי ישראל. ynet מביא את המכתב במלואו. לפניכם יצחק רבין - גרסת השכן.

פוליטיקאי? מנהיג? ראש ממשלה? יצחק רבין שלי הוא קודם כל שכן. התגוררנו באותה קומה, דלת מול דלת, באותו בניין ברחוב הרב אשי 5 ברמת אביב משנת 1987 ועד הערב הנורא ,ה-4 בנובמבר 1995. כל כך אהבתי אותך יצחק. איזה בן אדם היית. אתה זוכר את פגישתנו האחרונה? היו לנו שתיים. שתיהן באותו יום נוראי בו נרצחת על-ידי טרוריסט יהודי.

זה היה בשבת בבוקר. היה אצלך ראש עיריית תל-אביב לשעבר,שלמה (צ'יץ) להט. בטח דיבר איתך על ההכנות

האחרונות לעצרת, כי הוא זה שאירגן אותה. רצה לעשות לך טוב על הנשמה. רצה להראות לך שלא כל העם חושב שאתה "בוגד" או "רוצח". אני מודה ,יצחק, ריגלתי באותו יום. הבטתי בעינית (עשיתי את זה הרבה במהלך השנים שגרנו בשכנות. אנא סלח לי) , ראיתי את ראש העיר יוצא מדירתך, יצאתי אחריו ופשוט אמרתי לו תודה.

ראש העיר אמר לי עד כמה אתה חרד שלא יגיעו אנשים בערב .ליוויתי את צ'יץ במעלית והוא התחנן: "תביא אנשים, תביא אנשים". ואז עליתי בחזרה לדירתי, החלפתי כמה מילים עם הוריי, ויצאתי גם אני לשחק את המשחק שהכי אהבת - טניס. ואז נפגשנו במעלית, יצחק. זוכר? גם אתה היית לבוש בגדי טניס, יפה תואר כהרגלך, מלווה ברעייתך המדהימה לאה, כולנו יצאנו לשחק טניס. היית נורא מתוח. ראיתי את זה על פניך. אני זוכר שחיבקתי אותך ,ואמרתי לך: "יצחק, היום בערב תראה כמה העם הזה מוקיר לך תודה ואוהב אותך" ואתה,הססן כהרגלך , מובך, סמוק, שואל אותי בביישנות של ילד בן 12: "תגיד ערן, יבואו בכלל אנשים? למה שאנשים יצאו בכלל מהבית?"

ואני, ילד בן 19, אבל כבר אז הייתי חצוף, אני פונה ללאה ואומר לה: "לאה, את מוכנה להרגיע את בעלך?" המאבטח שהיה איתנו במעלית לא יכול היה להסתיר את חיוכו. מאבטח אחד שמר עליך. קיבינימט - אחד. אתה יודע, יצחק, מאז שרצח אותך הטרוריסט ההוא, כל ראשי הממשלה שהחליפו אותך, מלווים בעשרות אנשי אבטחה, אבל מה זה משנה לך כבר, יצחק, אתה בטח היית אומר: "עזוב אותי משטויות". אני מודה שאני מריר יצחק. נורא מריר מאותו יום שבו הלכת ממני ולא שבת, אבל אעזוב את זה לרגע ואמשיך לפגישה השניה והאחרונה שלנו יצחק.

"תהיתי - האם נרגעת יצחק?"

זה היה באותו ערב ה-4 בנובמבר בשעה 19:30. הפעם יצחק, אני מודה, המג"בניק ששמר לנו על הקומה הדליף לי (תמורת כוס קפה) את השעה שבה היית אמור לצאת עם לאה לעצרת. תסלח לי יצחק, אבל רציתי ללוות אותך עד לכיכר. אולי הרגשתי משהו? לא יודע. ואז במעלית, שוב פעם הטקסט מהבוקר, "תגיד ערן, יבואו אנשים?" ואז אני זוכר שלאה התרגזה והשתיקה אותך: "אוי יצחק מספיק כבר,ערן תגיד לו!". שאני אגיד לו? אני? את אשתו! אמרתי ללאה.תרגיעי אותו. כמה חצוף הייתי כבר אז יצחק. מקויה שלא גרמתי לכם נזקים ומריבות באוטו. אנא סלח לי אם כן.

אתם נסעתם בקדילק המפוארת עם מאבטח וחצי לכיוון הכיכר ואני נסעתי עם הוריי ואחי.

חנינו את האוטו ברידינג וצעדנו ברגל לכיכר. הכיכר היתה כמובן מלאה במאות אלפי אנשים. תהיתי מה אתה חושב יצחק. האם נרגעת כבר? כל כך שמחתי בשבילך. סופסוף יש לך קצת נחת. היינו מאושרים כל כך. אפילו חיבקת את שמעון פרס. זה רק מראה עד כמה היית מאושר באותו ערב יצחק. הרי בשום ערב אחר לא היית מחבק את שמעון פרס, יצחק. לא סבלתם אחד את השני.

אז נגמרו הנאומים והחיבוקים, ראיתי אותך במסך ענק מחבק את אביב גפן ויוצא לדרכך. ברקע ניגנו שיר של יהודית רביץ, "ארץ טרופית יפה" אני לא בטוח אם הספקת לשמוע את השיר הזה יצחק, כי השיר נקטע פתאום. כמו חייך. השיר נקטע ,ואנחנו באמצע אופוריה ושמחה ,תוהים מה גרם להם להפסיק את המנגינה. ואז ראינו עשרות שוטרים רצים לכיוון הבמה. טרם קלטנו מה קורה. התקרבנו לכיוון "גן העיר" ואז הבנו. הבנו שירו בך. כל כך רציתי להיות כבר בבית ,אבל חנינו בחניון מרוחק. חנינו ברידינג. צעדנו על אבן גבירול, מאחד הקיוסקים ,שמעתי שאגות שמחה מאיזה אדם עלוב נפש, זרקתי עליו את הפחית שהחזקתי ביד וקיללתי את אימו. הוא רצה לבוא ולתת לי אגרוף אני מניח, אך שוטרים עצרו אותו. חבל שהשוטרים לא עצרו גם את החלאה שירה בך יצחק.

ככל שהתקרבנו לחניון רידינג, מצבך הלך והידרדר יצחק, וכשהגענו הביתה, כבר לא היית איתנו יצחק. הגענו הביתה והפעם ללא תכנון מוקדם, עליתי במעלית עם לאה, והיא בוכייה ואומרת לי: "ערן, אתה קולט? לפני שלוש שעות ירדנו במעלית איתו ועכשיו אנחנו חוזרים בלעדיו, איך זה ייתכן ערן, איך לקחו אותו ממני, איך לא שמרו עליו?" הגענו יחד לקומה השמינית, אני ולאה, מחובקים ובוכים. ובעיקר לא מאמינים. לא מאמינים שנשארנו לבד.

"זוכר את המנוולים שהפגינו ליד הבית"

אתה יודע יצחק, אני זוכר איך כל יום שישי, המנוולים היו מגיעים בשעות אחר הצהריים ומפגינים לנו מול הבית וצועקים:"בוגד, רוצח, שיכור". אני זוכר שהייתי עומד מולם. כאילו חוסם אותם מלהתקרב יותר מדי לבניין שלנו. הרי משטרה לא היתה אז כנראה. מי חלם שירצחו אותך? אז רק קומץ שכנים וכמובן רעייתך הנאמנה, לאה, רק אנחנו היינו במעין משמרת קבועה כזו, בימי שישי. כל יום שישי מהשעה 15:00 ועד 17:00. עד שהיית מגיע לפני כניסת השבת. היית מגיע, יוצא מהאוטו ,עם מאבטח אחד. אחד! קיבינימט, והמנוולים מייד עטו עליך: "בוגד! רוצח! בדם ואש את רבין נגרש! נאצי! היטלר!"

כל כך הרבה זכרונות יש לי ממך יצחק. זוכר איך ישבת איתי בסלון הבית עם המאבטח שלך, כי היתה הפסקת חשמל? זוכר? זה היה יום גשום במיוחד. חזרת מיום עבודה שאצלך נגמר תמיד בסביבות 23:00, הוריי היו בחו"ל וחיכית איתי עד שחזר האור. זוכר?

ואתה זוכר את מלחמת המפרץ? איך היינו יורדים יחד 8 קומות למקלט הבניין? זוכר שלאה היתה בחו"ל ונכנסתי אליך והבאתי מערבונים עם קלינט איסטווד שכל כך אהבת? זוכר את דנה ,האחיינית המתוקה שלי?

 בגיל 5 היא דפקה לכם בדלת ושאלה את לאה:" לאה, איפה רבין, אני רוצה לאחל לו שנה טובה". ולאה צעקה לך לסלון:"רבין!רבין! יש פה איזו ילדה שרוצה לאחל לך שנה טובה". אני זוכר איך דפקת על דלת ביתי כאשר גנבו לי את הרכב הראשון שהיה לי ,התעניינת, שאלת. היה אכפת לך יותר מאשר לי.

אני נזכר, צוחק, בוכה, בעיקר בוכה, יצחק. היית ראש ממשלה שהערצתי. היית שכן שאהבתי. השנה, היתה השנה הראשונה שלא הייתי בעצרת לזכרך בכיכר שנקראת על שמך. פיספסתי הרבה תאריכים משמעותיים בחיי בני משפחתי וחבריי מאז שאני בקנדה, יצחק. פיספסתי גם את יום הולדתו ה-40 של אחי האהוב, יריב. לא להיות נוכח בעצרת לזכרך בפעם הראשונה מזה 13 שנה, זה הפספוס שהכי קורע אותי. תסלח לי יצחק.

אני אוהב אותך, שכן.