מה קורה כשהבעל מתעוור ואשתו נשארת רואה?
היא זו שמגוננת עליו, שמחפשת להם אוכל, שמנגבת לו את התחת. היא כבר לא אשתו הסקסית, אלא "אֵם ואחות". בנוסף, היא לא עיוורת. היא לא שותפה לתחושות שלו. היא לא יכולה באמת להבין אותו. על העיוורון, על החירשות, על הזוגיות
כשראיתי את הסרט התיעודי "עכשיו תקשיב" על הזוג האמריקני פול וסאלי טיילור, התפעלתי מהזוגיות הנפלאה שלהם. שניהם חירשים לגמרי מלידה, שהכירו כשלמדו באותו בית ספר לכבדי שמיעה, התחתנו והקימו משפחה למופת, עם שלושה ילדים שומעים. ממש זוג מוצלח, ולא נראה שהמגבלה שלהם מפריעה להם. הם קוראים שפתיים במיומנות רבה, נהנים ממוזיקה דרך ויברציות, ובמקום לדבר זה עם זה בטלפון - נעזרים בהודעות טקסט. למעשה, פול, מהנדס במקצועו, המציא הרבה לפני שמישהו חשב על SMS מכשיר שהופך את הדיבור בטלפון לתדפיס כתוב.
הסרט התיעודי "עכשיו תקשיב" ישודר בערוץ 8 של yes מחר (14.11) ב-17:30אבל לאחר 65 שנות חירשות, הם מחליטים לעבור ניתוח השתלה של שבלול האוזן (שתל קוכליארי), כדי שיוכלו לשמוע. בסרט התיעודי שביימה בתם, איירין טיילור-ברודסקי, היא מלווה את התהליך הזה, שסופו עצוב, לדעתי, למרות העובדה שהניתוח עבר בהצלחה. למה עצוב, אם הניתוח היקנה להם את היכולת לשמוע? עצוב, מפני שכל אחד מהם הגיב בצורה אחרת לניתוח. בעוד פול הסתגל בצורה טובה לצלילים ולקולות שחדרו לפתע לעולם הדממה שלו וידע להבחין ביניהם וליהנות מהם, סאלי הרגישה מוצפת, טובעת בתוכם, סובלת מכאבי ראש ומבולבלת.
בעוד שבמשך רוב חייהם הם היו יחידה זוגית הרמונית, מאוחדת לא מעט גם בזכות החירשות, הניתוח נכנס ביניהם והפריע. ניתן היה לראות שסאלי מתייסרת מיכולתו של בעלה ליהנות מהחוש החדש שלו, בעוד היא לא יכולה להשתתף איתו בהנאה. אחרי כל השנים האלה, המכאניקה של השמיעה עובדת, אבל המוח מתקשה להסתגל לקליטת הצלילים והקולות.
חשבתי על פול וסאלי טיילור כשראיתי באחרונה את הסרט "על העיוורון". הזוג הראשי בסרט הזה, רופא עיניים ואשתו, מוצגים גם הם כזוג מצטיין בתחילת הסרט. יש ביניהם יחסים מלאי אהבה, הבנה ופירגון. אבל מה קורה כשהרופא מתעוור ואשתו נשארת רואה?
עם הזמן, הוא מתחיל להתרעם עליה
בהתחלה, הבעל שהתעוור נשען על אשתו הרואה, מקבל באהבה ובהכרת תודה את עזרתה. בתוך מחנה ריכוז (ולא סתם אני בוחרת דווקא במונח הזה - האסוציאציה של שואה מכוונת), בעיר שאזרחיה הולכים ומתעוורים בהמוניהם, העובדה שאשתו היא היחידה שרואה נותנת להם יתרון על פני כל האחרים. אבל עם הזמן, הוא מתחיל להתרעם עליה. היא זו שמגוננת עליו, שמחפשת להם אוכל, שמנגבת לו את התחת, סליחה על הבוטות. היא כבר לא אשתו הענוגה והסקסית, אלא יותר בגדר "אֵם ואחות". בנוסף, היא לא עיוורת. היא לא שותפה לתחושות שלו. היא לא יכולה באמת להבין אותו.
ובאחד הרגעים היותר אנושיים בסרט הקשה הזה, רופא העיניים בוגד באשתו עם אחת העיוורות המתגוררות איתם במחנה הריכוז. ואיכשהו, זה נראה לגמרי מובן. גם לצופה בסרט, גם לאשתו, שמגיעה וצופה מהצד.
מה אפשר ללמוד מכך?
אין לי ממש מסקנה. תמיד אמרו שהתמודדות עם קושי משותף יכולה לאחד, לגבש, לחזק זוגיות. אמרו גם שכשאחד מבני הזוג פתאום משתנה, או צומח לכיוון אחר, הזוגיות עלולה להתערער ולהתפרק. אפילו אמרו שכאשר אדם צריך לסעוד פיזית את בן זוגו האחר, זה עלול לגבות מחיר בתחום המיני.
ובעצם אולי אין הרבה מה לעשות במקרים כמו אלה שתוארו כאן, אחד מקרה אמיתי מהחיים, אחד יותר בגדר משל על החברה האנושית. מישהו מלמעלה טרף את הקלפים. אפשר לפחות רק להיות מודעים לכך, וזה כבר יכול לעשות את ההבדל.
הבהרה:
קראתי את ספרו המצוין של ג'וזה סאראמאגו "על העיוורון" ואני מודעת היטב לעובדה שהמשבר הזוגי המתואר כאן אינו עניינו של הספר.
מומלצים
