טכנולוגיות שיאפשרו לנו לזכור הכל

סיפורים רבים מתחילים במשפט, "לעולם לא אשכח את מאורעות אותו יום". לגבי בראד וויליאמס (Williams), משפט זה נכון עבור כל אחד מהימים בעשרות השנים שחלפו מאז שהיה ילד. הוא יודע לענות, במהירות ובדיוק, על שאלות כמו מה אכל לארוחת בוקר בתאריך כלשהו, או מיהם המפורסמים שהתחתנו בתאריך אחר, או מתי שודרה לראשונה תוכנית טלוויזיה מסוימת ואיזה תוכניות אחרות שודרו באותו זמן בערוצים אחרים בעיר שבה הוא גר, וכן הלאה. בתחרות נגד ספרן מומחה שנעזר בכל משאבי האינטרנט, ענה וויליאמס על עשרים שאלות ב- 12 דקות, כנגד 24 דקות שנדרשו לספרן.

ב- 2006 הציע צוות חוקרים מאוניברסיטת אירוויין (Irvine) את השם "היפרתימזיה" (Hyperthymesia – "תִימֵזִיס" היא המילה היוונית להיזכרות) למצב נדיר זה, במאמר שתיאר אישה שזוהתה רק בשם AJ. שנתיים מאוחר יותר חשפה AJ את זהותה, ג'יל פרייס (Price), כאשר פרסמה ספר על חייה בשם "האישה שאינה יכולה לשכוח".

לרובנו, או יותר נכון לכולנו, אין זיכרון אמין כמו זיכרונם של וויליאמס ופרייס: אנחנו שוכחים לגמרי אירועים ופרטים, משנים את פרטי הזיכרון ככל שחולף הזמן מאז האירוע, "זוכרים שאנחנו זוכרים" אבל מתקשים לשלוף את הפרטים שלהם אנחנו זקוקים, וטועים גם כאשר נדמה לנו שאנו זוכרים היטב. כִּשְלי הזיכרון הם מקור בלתי-נדלה לתסכול, לחיכוכים, ולפעמים אף לתוצאות קשות יותר.

המופע של גורדון בל

ישנו אדם אחד בעולם, אשר יכול לצמצם למינימום את כשלי הזיכרון שלו, על ידי שימוש בטכנולוגיה. זהו גורדון בל (Bell), מהנדס מחשבים בן 75, שתרם רבות לארכיטקטורה של המיני-מחשבים הראשונים בשנות השישים. מאז הוביל בל מחקרים ופיתוחים בתחומים הכוללים מחשוב מקבילי (שילוב של מספר גדול של מעבדים) ונוכחות מרחוק (telepresence – טכנולוגיות המאפשרות לאנשים לתפקד ולהיראות כאילו הם נוכחים פיזית במקום המרוחק מהם). על שמו נקרא פרס חשוב המוענק מדי שנה לחוקרים בתחום המחשוב המקבילי.

בשנת 1995 הצטרף בל לחברת מיקרוסופט. באחד הפרויקטים בו הוא עוסק, הוא מגדיר את עצמו כ"שפן הניסיונות". שמו של הפרויקט הוא MyLifeBits (שאפשר לתרגם כ- "חלקי החיים שלי" או "הַבִּיטים של החיים שלי", כאשר "ביטים" הם כמובן היחידות הקטנות ביותר של מידע דיגיטלי). במסגרת הפרויקט העביר בל את כל הארכיון שלו, שנאסף בעשרות שנים של עבודה, למאגר אחד של אכסון זיכרון דיגיטלי.

ההעברה בוצעה על ידי סריקת מסמכים ותמונות, איסוף מידע דיגיטלי ודואר אלקטרוני וכו'. בשנים שמאז תחילת הפרויקט הצטבר כמובן מידע רב נוסף, אך כמעט כולו נאסף אוטומטית: בזמנים שבהם המערכת פעילה, שיחות הטלפון של בל מוקלטות ונאגרות ב"מחסן המידע" של MyLifeBits, וכך גם מוקלטות תוכניות הטלוויזיה והרדיו שהוא צופה בהן ומאזין להן. כשהוא משתמש במחשב, כל אתר אינטרנט שהוא פותח נרשם, והקבצים והודעות הדואר האלקטרוני שהוא כותב או קורא נשמרים. כאשר בל נע ממקום למקום, מיקומו נקלט בכל רגע על ידי מקלט GPS ונרשם. הוא גם לובש מצלמה שמצלמת תמונות סטטיות כאשר היא חשה שמשהו השתנה בסביבתו של בל: למשל, כאשר חיישן אינפרה-אדום המחובר למצלמה חש בחום גוף של אדם שנמצא קרוב דיו, תשמור המצלמה תמונה של אותו אדם. אם עוצמת האור הנקלטת על ידי המצלמה משתנה במידה משמעותית, ייתכן שבל עבר מסביבה אחת לאחרת, והמצלמה תשמור תמונה של הסביבה החדשה.

האם מחשבים יוכלו לתעד את חיינו ולשמש לנו כזיכרון? (צילום: ויז'ואל פוטוס)

חיים כאלה, שרגעים רבים בהם מוקלטים אוטומטית, עשויים להיראות לרבים מאיתנו כמוזרים או אפילו מרתיעים (נזכיר גם כי תוכניות הריאליטי בסגנון "האח הגדול" מגיעות למצב דומה, מסיבות אחרות לחלוטין), אבל גורדון בל כבר חש כי חייו הועשרו בשל עזרים אלה. נראה כאילו הוא רואה בפרויקט כחלק מהותי מהזהות האישית שלו: במקרים המעטים שבהם אבד חלק מהמידע בשל תקלות, הוא הגיב כפי שאדם "רגיל" מגיב כאשר הוא מגלה חלק חסר בזיכרונו.

כעת יכול בל "להיזכר" מה קרה בכל רגע שיבחר, בעזרת חיפוש פשוט במאגר המידע שבו מאוכסנים פרטים רבים כל כך על חייו. כתבתי "להיזכר" כי אין זו אותה חוויה כמו זיכרון הבא מתוך מוחנו, אבל למעשה ידוע כי אין קו מפריד ברור בין זיכרון "פנימי" ו"חיצוני": אם ניעזר בתזכורת מבחוץ, נוכל לשלוף את הזיכרון שלנו ביתר קלות ולהשלים אותו בפרטים מתוך המידע החיצוני. בהקשר זה מעניין לציין כי אותה מצלמה שפותחה עבור MyLifeBits הועמדה לרשות אנשים פגועי-זיכרון. בכל לילה סקרו אנשים אלה את התמונות ששמרה המצלמה במשך היום, ונמצא כי סקירה זו עזרה להם לזכור טוב יותר את אירועי היום: כשנשאלו על אירועים אלה לאחר מכן, ללא עזרה חיצונית כלשהי, הם ענו טוב יותר לשאלות (בכך המצלמה טובה יותר מרישומים כתובים: כשאותם אנשים כתבו ביומן במשך היום וקראו אותו בערב, תפקודי הזיכרון שלהם לא השתפרו).

כמובן ששמירת המידע היא רק חלק מהאתגר: קל לשייך לכל פריט מידע את הזמן שבו הוקלט, ולכן קל לענות לשאלה "איפה היה גורדון בל ומה עשה ב- 6 באוקטובר 2007?", או בכל תאריך אחר. יותר קשה לענות על השאלה: "מה היה נושא השיחה בפעם האחרונה שבה פגש גורדון בל את ג'ון?". אמנם השיחה מוקלטת, יחד עם תמונתו של ג'ון, אבל כדי לענות על השאלה נצטרך לעמוד באתגרים רבים: להבין על איזה ג'ון מדובר, לשלוף את תמונתו, לחפש את אותה תמונה במאגר התמונות הענק, למצוא את הפעם האחרונה שבה מופיעה תמונה כזו, להחליט האם התמונה מעידה על פגישה ושיחה (ולא, למשל, מצב אקראי שבו חלף ג'ון במקרה מול המצלמה), לסרוק את הקלטת השיחה ולנסות להסיק מהמילים שמוקלטות מה היה הנושא המרכזי שלה.

זהו אוסף גדול של דרישות, שחלקן נמצא בחזית המחקר של הבינה המלאכותית, או מחכה עדיין להתפתחויות עתידיות: זיהוי פנים בתמונות, הבנה של סיטואציה חברתית, פענוח מילים מתוך שיחה מדוברת, ומיצוי נושאים מתוך טקסט השיחה. נכון להיום הפרויקט לא יכול לעמוד באתגרים קשים כאלה, אך הוא נעזר ברישומים שבל או עוזריו מוסיפים להקלטות בצורה ידנית, כדי להקל על סיווג ומציאת ההקלטות בעתיד (למשל, רישום שמו של אדם ליד תמונתו או הגדרת ההקשר של שיחות ופגישות). זכרונו של בל, לכן, עדיין אינו יכול להתחרות בזיכרונו של וויליאמס, אבל הוא פחות מסתורי וניתן עקרונית להשגה על ידי כל אחד מאיתנו.

הרעיון של טכנולוגית מידע ככלי לתמיכה בזיכרון אינו חדש, והוא הופיע כבר ב- 1945 כאשר ואניוור בוש (Vannevar Bush), כתב מאמר בשם "כפי שאנו עשויים לחשוב". המאמר תיאר מערכת בשם Memex (קיצור של "הרחבת זיכרון" – Memory Extension) שתאפשר לאדם לשמור על כל המידע שהוא זקוק לו. המערכת לא הייתה ניתנת ליישום באותו זמן, אבל בוש חזה שהטכנולוגיה הנדרשת תופיע בעתיד. מכיוון שהוא כלל במערכת גם יצירת קישורים בין פריטי מידע שונים, מהווה Memex גם אבן דרך חשובה בהיסטוריה של ההיפר-טקסט (הרעיון של יצירת קישורים בין מסמכים, העומד בבסיסה של ה- World-Wide Web).

פתחנו באותם אנשים נדירים שזוכרים הכל. הטכנולוגיה שתוארה כאן אינה מתחרה ביכולותיהם המופלאות, אבל יש בה פוטנציאל לאפשר לכל אחד מאיתנו לזכור הרבה יותר ולהיחשף פחות לתסכולים ולכשלים של הזיכרון. כפי שקשה לתאר איך היינו מוצאים מידע לפני יצירתם של מנועי החיפוש באינטרנט, ייתכן שבתוך שנים לא רבות לא נוכל לתאר לעצמנו איך הסתמכנו רק על תאי העצב שלנו כדי לזכור את חיינו ואת חוויותינו האישיות.

ישראל בנימיני עובד בחברת ClickSoftware בפיתוח שיטות אופטימיזציה מתקדמות. המאמר המלא התפרסם בגיליון נובמבר של "גליליאו "