שתף קטע נבחר

צאו מהסרט על הסכם מדיני

התקווה כי הפרטנר הפלסטיני יחתום על משהו ויקיימו גם לאחר שייצא עם כל תאוותו בידו, עלולה להתבדות בדיוק כמו התקווה שכשצופים בסרט שוב ושוב ישתנה גורלו של "הבחור הטוב"

מספרים על חובב קולנוע מושבע שנהג לחזור ולצפות בסרטים שנשאו חן בעיניו. באחד מהם הוא התערב עם אדם שישב בסמוך אליו באולם הקולנוע על כך ש"הבחור הטוב" באחת מהסצנות בסרט יימנע מלהיכנס למלכודת שטמנו לו כמה מ"הרעים" ולספוג מכת-אלה נאמנה על ראשו. אלא שבתום הסרט התברר כי "הבחור הטוב" שוב נפל בפח ושוב חטף את הנבוט על ראשו. "איך זה שאתה שראית את הסרט כבר עשרות פעמים, מתערב שהבחור יימנע מליפול במלכודת?", שאל אחד מחבריו של חובב הקולנוע. "הייתי בטוח שאחרי עשרות פעמים הוא למד לקח ולא יחזור על הטעות", השיב הלה בלא היסוס.

 

החיים בסרט, מתברר, יכולים להיות חמימים ונעימים ומשככי צרות ומבוכות, אך הם יכולים להיות גם קצת שונים, בעיקר כשהמלכודות נוטות להיות מאוד מציאותיות, ומי שיושב על ההגה מתמיד באמונתו כי בהקרנה הבאה של אותו הסרט, "הרעים" בכל זאת יסטו מנוהגם וילכו בדרך הישר.

 

דבריו האחרונים של אבו מאזן כי "דרך השאהידים של ערפאת, אבו ג'יהאד, ג'ורג' חבש וגם אחמד יאסין היא זו שאנו מוקירים" – אינם יותר מתזכורת אחת מני רבות (למי שצריך) לכך שגם במהדורות האחרונות של הסרט המזרח-תיכוני, שיצא לאקרנים כבר לפני כ-15 שנה, אין, באורח פלא, כל חדש. הדמויות בסרט אמנם השתנו במקצת מאז, התסריט עבר כמה שינויים קוסמטיים, אך הצופים, שהתחלפו בינתיים בחלקם, עדיין משוכנעים שהפעם הכל יהיה אחרת.

 

אלא שבמציאות, בשונה קמעה מהסרט החוזר, מלוא התביעות הפלסטיניות נותרו בעינן; הראיס החדש, בדומה לישן, נשאר מחוייב ל"שלום האמיצים", ללשון הכפולה ולא פחות לדרך השאהידים; ו"שוחרי הקולנוע" הישראלים שבים ורוכשים כרטיסים לאותו הסרט, באמונה שלמה שהפעם יואילו בטובם "מחזיקי הנבוט" הפלסטינים לפרושׂ לפוקדים את מעונם שטיח אדום ולא מלכודת פתאים.

 

"איך יכולתם להיות כל כך טיפשים ולחתום על הסכם עם הנוכל והמושחת הזה? הוא ידפוק אתכם כפי שדפק את כל מי שעשה עמו הסכם", קונן בכיר פלסטיני באוזני קציני צה"ל ב-14 בספטמבר 1993, יום לאחר חתימת הסכם אוסלו. אז, כשהאופוריה שרתה על הארץ ומלאכי השלום ריחפו ממעל, לא היה סיכוי רב לקול זה לחדור מבעד למסכי ההדחקה והתרוממות הרוח שהורמו כאן ברוב הדר ובעיוורון מפואר.

 

אלא שגם עתה, בעיצומה של התפכחות קולקטיבית כואבת וממושכת ממיזמי הפנטזיה של פרס את ביילין, וממעשי הנכלוליות הפלסטינית, רבים מדי במערכת הפוליטית ממשיכים ללמד זכות על בשורת ההסדר וסיכוייו. כך כמעט שלא נמצא גוף פוליטי כיום ערב הבחירות שמוכן לומר בפה מלא כי אין כל סיכוי לשלום עם הפלסטינים.

 

אין זה משנה במיוחד אם ההתערטלות הטריטוריאלית מגיעה עד כדי גבולות 67' או שהיא כוללת גם ויתור על ריבונות ישראלית על הר הבית (המפקד הלאומי); או שהיא מדברת על החזרה של כמעט 100% מיש"ע עם השלמות ל-100% משטחי ישראל גופא ואפילו "איחוד משפחות" (ברק בקמפ דייוויד וטאבה 2000); או שהיא מכילה בתוכה גם הכנסה קצת יותר "משמעותית של פליטים לישראל (יוזמת ז'נבה) – מעולם לא היה בכל אלה כדי להוציא את הפרטנר הפלסטיני עם מלוא תאוותו בידו.

 

ההסכמה בין עמי אילון לסרי נוסייבה ב"מפקד הלאומי" לא הביאה ליותר מסלחנות מהולה בביטול בקרב בכירי הרשות הפלסטינית. ויתורי ברק בקמפ דייוויד וטאבה היו כה מעליבים, שלחתן פרס נובל לשלום הפלסטיני לא נותר אלא לצאת לדרך השאהידים עם אינתיפאדה רצחנית חדשה.

 

יוזמת ז'נבה, שהוסיפה לחבילת הוויתורים עוד פליטים על פי "שיטת הממוצעים", לא הביאה איש מבכירי הרשות לברך על המוגמר ללא הסתייגויות ו"תיקונים". בדיוק כפי שמכירת החיסול "הנדל"נית" של אולמרט אינה מוציאה מהראיס השני לפלסטין ("המתון" ביותר שבנמצא) יותר מאמירה חוזרת כי "הרשות הפלסטינית דחתה הצעה ישראלית להסדר, שכללה ויתורים פלסטיניים בסוגיות ירושלים והפליטים".

 

ואם בשלל הנדוניות הללו לא היה די כדי להביא את הכלה הפלסטינית שתאמר "רוצה אני", איך בשם אלוהים (או אללה) הוויתור על השכונות הערביות של מזרח ירושלים (ולא באגן הקדוש) וללא הכנסת פליטים – יביא עלינו את השלום? אמנם לאולמרט וללבני, כמו לביילין לפניהם, נוח להעלות על ראש שמחתם את השכונות הללו (ולא את הר הבית, למשל), עם רמיזה עבה שהימין בהתנגדותו להחזרתן מטרפד את "ההסכם המיוחל", אך הסיכוי שהפרטנר הפלסטיני יחתום על משהו ויקיימו, גם לאחר שייצא עם כל תאוות השכונות בידו, לא שונה בהרבה מהסיכוי שבסרט החוזר "הבחור הטוב" לא יחטוף שוב את הנבוט על הראש.

 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפלוסופיה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים