"הפכתי לסמרטוט רכרוכי ונטול טסטוסטרון"
יום אחד התעורר ערן קמינסקי (שפעם היה בטוח שהוא גבר די מגניב) וגילה שהוא הפך לאישה. וזה ממש לא הצחיק אותו. את הפוזה הקשוחה שלו הוא רכש בדם, יזע, אלכוהול, קעקועים ואוטיזם רגשי ברמה קיצונית. למה להרוס?
גורת האדם הזאת, ואת זה אני אומר באחריות מלאה ובשיא האובייקטיביות, היא הדבר הכי מופלא שצעד על פני הכדור הזה. מבחינתי, לאנשים שפוגשים אותה ולא נמסים מיד תוך קריאות התפעלות בעוצמה מספקת יש בעיה חמורה. משהו פשוט לא בסדר איתם ושום טיעון אחר לא ישכנע אותי שזה לא כך. יותר מזה, אחרי תהליך מחשבתי עמוק הגעתי למסקנה שמוטב יהיה לעולם כולו להכיר בה כפלא השמיני.
הפכתי לאישה
אחרי שהבנתי לא מזמן עד כמה אני שפוט שלה, הופתעתי לגלות עוד כמה תובנות. רק קצת יותר מטרידות. בלי לשים לב הפכתי רשמית לסמרטוט רכרוכי ונטול טסטוסטרון. אם לפני שהמדוזה הקטנה נולדה כבר הבנתי שאני חצי אישה, אז עכשיו כבר צימחתי שחלות וכאבי המחזור קורעים אותי.
וככה פתאום חלחלה בי ההבנה שלא רק שהפכתי לאישה, אלא גם איבדתי סופית את הפוזה שלי. זרעון אחד קטן ומצ'וקמק הצליח לחרב שנים ארוכות של טיפוח הפרסונה החיצונית שלי, של מה שחשבתי שיצטייר לעולם כערן המגניב.
ושלא תחשבו עכשיו: "אה, חפיף. אפשר לחשוב". לא חפיף ולא נעליים. את הפוזה היקרה שלי, החברה הכי טובה שלי, רכשתי בדם, יזע ודמעות. יותר נכון, באלכוהול, סמים ואוטיזם רגשי ברמה קיצונית. כבר בצבא שתיתי את עצמי למוות, אח"כ העברתי שנתיים-שלוש עליזות ומחוקות בדילוגים בטבע ושאיבת כימיקלים מכל סוג אפשרי. בין לבין כיסיתי את עצמי בקעקועים, מה שגרם לי להרגיש גם מגניב וגם קשוח, ולקינוח טיפחתי לעצמי פנטזייה חביבה על מוות צעיר והרואי עקב מנת יתר. צעד אחרי צעד, שכבה אחרי שכבה, הרכבתי את הפאזל, עד שהכול היה מוכן ואז באה גורת הדרקון והרסה את הכול ברגע אחד של הפריה.
כמו צב קטן - בלי שריון
עכשיו אני מוצא את עצמי בטריטוריות לא מוכרות, עושה דברים מאוד מאוד מוזרים. דברים כמו למצוא את עצמי האב היחידי בגן השעשועים, מנהל שיחות גנים וחיתולים עם אוסף אמהות מרוטות שמסתכלות עלי עקום. ואז אני שואל את עצמי: "איך בדיוק היצור החדש הזה שהוא אני, אמור להסתדר עם הדמות שהצגתי לעולם כל השנים האלה, אה?". אז זהו, זה לא מסתדר. לך תנסה עכשיו להמשיך לפלרטט עם הפרחצ'ולה הקטנה ועמוקת המחשוף מהעבודה, רגע אחרי שהיא תפסה אותך במעלית מזמזם את שיר הנושא של "שמוליק הקיפוד".
כמו צב קטן, רך בשר ונטול שריון, נגזר עליי לשוטט בעולם ללא כל הגנה, חשוף לניקורי העורבים. והמסקנה הכי נוראית היא שאין שום דרך להתחמק מהגורל האכזר הזה או להתכחש לו. זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. לפני שאשים לב אמצא את עצמי בעוד עשרים שנה, מביך את התולעת הקטנה מול חבריה כשארד באמצע הלילה עם תחתוני סבא והומור מעופש של גיל הזהב.
יש גם סיכוי לא רע בכלל שהיא קצת תתעצבן כשאזיל ריר על החברות והצעירות ומוצקות שלה. ככה זה. זה טבע העולם הגברי ואין טעם לטפח פנטזיות שבהן אהיה האבא השרמנטי והמגניב שהחברות הזקופות והעסיסיות שלה מתאהבות בו. זה פשוט לא יקרה. התדמית המגניבה שלי, של הבחור השתקן, האטום והמסוקס, נגוזה יותר מהר מהקריירה של יהודה סעדו, השם ייקום דמו.
האמת היא שזה לא כל כך נורא. ממילא אף פעם לא באמת האמנתי לשטויות של עצמי. אז זהו, נתראה בגן השעשועים הקרוב למקום מגוריכם. אני אהיה זה שרודף אחרי מחבלת קטנה ומפונקת עם שקית ניילון ובה פלחי צנוניות אורגניות. תבואו, יהיה פנאן.
