לפני שנתיים ושבועיים בדיוק, עבד אל-קארים נביל סולימן מצא עצמו מאחורי סורג ובריח. בית משפט מצרי מצא את סולימן אשם ב"הפצת שנאה כלפי האיסלאם" ו"הפצת שמועות היכולות להפריע לשלווה" – שניהם שמות קוד "לפשעים" בהם מואשמים פעילים כנגד המשטר.
לפני שלוש שנים, בצל הבחירות שניסו להצטייר כחופשיות יותר במצרים, מובארק הבטיח שיסיים את הנוהל של מעצר בגין "עבירות תקשורת". מובארק גם שינה את חוק הבחירות ואפשר למועמדים להתמודד מולו. היה זה רגע של אופטימיות זהירה, אבל הוא לא נמשך זמן רב.
איימן נור, חבר פרלמנט שהחליט לרוץ לנשיאות וייסד את מפלגת המחר שזכתה לפופולריות רבה, לא הצליח להשלים את מסע הבחירות. הוא סיים את דרכו הפוליטית בכלא
בגין "זיוף קולות בוחרים". מוקדם יותר השנה, ובהתאם למסורת "חופש העיתונות" החדשה של מצריים, נאסר על נור גם להמשיך ולכתוב מבין כותלי בית הכלא.
נור נמצא בחברה טובה. סולימן, הידוע גם בכינוי קארים עמאר, זכה בכבוד המפוקפק בהיותו אסיר האינטרנט הפוליטי הראשון במצרים. הוא נעצר (בפעם השניה בחייו) בשישה לנובמבר 2006 והוחזק במעצר עד לסיום משפטו בפברואר 2007, אז נשפט לארבע שנות מאסר
בגין הבלוג שפתח שנתיים קודם לכן, כשהוא רק בן עשרים.
הבלוג העשיר שלו התמקד בחוויותיו כסטודנט באוניברסיטת אל-אזהר האיסלאמית, בביקורת על הממסד הדתי במצרים, על ההטפה לקיצוניות ועל תגובת הממשל, המאפשר את קיומם של כוחות המקדמים את עצמם רק על בסיס של שנאה לאחר.
כך למשל בפוסט ממאי 2007, מספר עמאר על חוויותיו
מיום באוניברסיטה לאחר שאחד מהסטודנטים בה דווח כאחראי על פיגועי הטרור שהתרחשו בסיני. עמאר, שגורש מהאוניברסיטה לאחר שהממסד שם לא אהב את התבטאויותיו וחזר בכדי לאסוף עבודה שהושארה באוניברסיטה. שם נעצר, הוכה נמרצות על ידי משטרת הביטחון, והותקף באכזריות על ידי קבוצה של סטודנטים מהם נמלט בעור שיניו.
"היום ורק היום הבנתי את האמת, בדבר השילוב שבין כוחות הביטחון לכוחות הדת במצרים. למדתי על בשרי כיצד המשטר הזה חי על טרור ופחד, וכיצד קיומו מובטח על ידי קיומן של קבוצות קיצוניות ועל ידי אוניברסיטה קיצונית. המשטר הזה צריך להיעלם כמו גם האוניברסיטה הזו שאיתו", כתב.
אבל מצרים, שסגרה לא מזמן גם את פייסבוק,
ועצרה כמה פעילים שהשתמשו בפלטפורמה זו על מנת לארגן הפגנה במחאה על מחירי הלחם הגואים, לא רואה בפעולותיה דבר
| עוד בנושא |
|
| פנים וקולות אחרים: פייסבוק כמניע מחאה / ניר בומס, ניב ליליאן |
|
עם כ-90 מיליון משתמשים, הרשת החברתית הגדולה היא לא רק מקום מפגש וירטואלי, אלא כלי מוצלח להנעת מחאה ופעילות חברתית שמדינות אף חוסמות אותו. האם גם אנחנו צריכים לחשוש מצנזורה? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
הנוגד את מה שמוגדר מצידה כשימוש ה"נכון" במדיום האינטרנט - אותו היא מתיימרת לעודד.
מצרים אפילו הגישה בקשה לארח בתחומה את כנס האו"ם לתקשורת שיתכנס ב-2009, ודומה שבקשה זו לא נתפסת כהזויה במיוחד. לפחות לא הזויה יותר ממשטר חשוך אחר,
שאירח לאחרונה את משחקי ספורט המוקדשים לרוח החופש האנושית, או תוניסיה, גם היא מפירה סדרתית של חופש ביטוי
- שאירחה את הכנס הקודם.
רק לאחרונה, נחסמו כמה בלוגים שביקרו את השלטונות בתוניסיה, על רקע תסיסה חברתית בדרום המדינה. קבוצת פועלים במכרות הפוספטים, הנאבקים על שיפור תנאי המחיה שלהם שם. אחד מהם נורה בידי כוחות הביטחון, והשני התחשמל למוות במהלך השתלטות אלימה של המשטרה על מחולל כוח בו התבצרו מפגינים.
אך הבלוגוספירה, זו שמעיזה להמשיך ולהתריס נגד משטרים גם כאשר מחיר אישי כבד מוטל מנגד, לא שותקת. חבריו של עמאר הקימו את האתר freekareem.org
המתעד את כתביו כערבית ובאנגלית והמרכז את המאמץ לשחרר את הבלוגר הצעיר שעוד לא מלאו לו 25. את המאמצים האלה הובילה הבלוגרית בת ה-21 אסרה אל-שאפי מבחריין.
אל שאפי,
הצליחה במסגרת הקמפיין לארגן בשבוע שעבר לא פחות ב 12 הפגנות מול שגרירויות מצריות וביניהן בוושינגטון, רומא, פריס, ברלין, בוקרשט, שטוקהולם ולונדון – הספיקה בחייה הקצרים להקים כבר חמישה אתרי אינטרנט העוסקים בזכויות הבאהאיים, בנעשה בדרפור ובצעירים במזרח התיכון.
גם כאן, בישראל, קבוצת מפגינים עמדה בשבוע שעבר בשערי השגרירות המצרית, והפגינה בקריאה לשחרורו של עמאר. דומה שהייתה זו אחת ההפגנות הבודדות שהתקיימו מעולם אל מול השגרירות המצרית. מכוניות שחלפו ברחוב בזל זכו לקרוא שלטים כמו "Let my bloggers go" (על משקל "שחרר את עמי") ו"בלוגריות אינה פשע".
מארגן ההפגנה, דיוויד קייס אמר כי "חירויות מסוימות הן כלל-עולמיות ועל-זמניות, כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות. חשוב שהמערב יעמוד לצד המדוכאים במצרים". אגב, סגן
הקונסול המצרי שיצא אל המפגינים, הכחיש כל ידיעה על מעצרו של סולימן.
"אתם שמאלנים?", שאל עובר אורח את המפגינים. "לא", השיבה לו אחת המפגינות. "אנחנו בסך הכל מגינים על חופש ביטוי וזכויות בסיסיות".
סולימן שמע בוודאי את הדי ההפגנות גם מבין כותלי בית הכלא. באופן אבסורדי, דווקא המעצר שנועד להשתיק את קולו, הביא את סיפורו לידיעת רבבות בעולם, והרבה מעבר למעגל הראשוני של קוראי הבלוג שלו. זהו עוד סיפור על השילוב של מחאה והתנגדות פוליטית, שנעות בין העולם הווירטואלי למציאותי, ועוד הוכחה לכך שהרשת ממשיכה להשמיע את קולה – קול שלא ניתן לכלוא בין סורגים.
