מפולת

אף אחת מחמש התוכניות הנצפות ביותר באמריקה בעונת השידורים האחרונה לא היתה מתוסרטת. מתוך עשר הגדולות, רק ארבע היו מתוסרטות. את הנתונים האלה אפשר לנסח אחרת - למשל, אפשר לכתוב שתוכניות הריאליטי שלטו בטבלת הרייטינג של העונה שתחילתה בספטמבר 2007, סופה במאי 2008 ואמצעה ב־100 ימים של שביתת כותבים - אבל זה יהיה פספוס של הפואנטה. ראשית כי התהליך המעניין כאן הוא לא עלייתה של תוכנית המציאות, אלא שקיעתה של התוכנית הכתובה - ושנית כי דווקא בגלל השביתה, בעונה החולפת היה לטלוויזיה מהסוג השני אליבי מושלם לאיבוד צופים. הרי קשה לצפות מסדרות קומיות או דרמטיות ששידורן הופסק או נדחה לשמר את מומנטום הצפייה בהן. אבל מה התירוץ שלהן לגבי העונות החולפות האחרות?

הפעם האחרונה שהתוכנית הנצפית ביותר באמריקה היתה כזאת שמישהו ממש ישב וכתב אותה היתה בעונת 3־2002, כש־CSI (המקורית, לא אחד מהמקומונים האלה שנולדו לה אחר כך) שלטה בפריים־טיים עם 26.2 מיליון צופים בממוצע לפרק. הפעם האחרונה שהיו בפיינל־פייב העונתי יותר תוכניות עם תסריטים מאשר תוכניות עם מודחים היתה ב־6־2005: CSI, "עקרות בית נואשות" ו"האנטומיה של גריי" פתחו אז בחמישייה. רק מה, הן דורגו בהתאמה במקומות 3־5. כדי לראות טבלת רייטינג עונתית שבאמת נשלטת בידי המילה הכתובה צריך לרכוש דלוריאן ומעט פלוטוניום, ולכוון את מעגלי הזמן לעונת 2־2001. אז היתה "הישרדות" התוכנית הלא־מתוסרטת היחידה בעשירייה פותחת שכללה שמות כמו "חברים", "הבית הלבן" ו"אי.אר".

בסוף אותה עונה, ביוני 2002, עלתה לאוויר "אמריקן איידול". היא נועדה בסך הכל למלא קצת זמן אוויר קיצי, אבל הפכה לכזה אינסטנט־להיט שבחורף הבא כבר שיבצה אותה רשת פוקס בפריים־טיים של עונת הטלוויזיה הרשמית, זאת של מאי־עד־ספטמבר. אם לקבוע באופן שרירותי לגמרי את התאריך שבו איבדה הטלוויזיה המתוסרטת את הבכורה, זה ה־21 בינואר 2003 - כשהכוכב נולד של האמריקאים שודרה לראשונה בשעת שיא של שיא העונה. זה לא קרה בבת אחת (כאמור, CSI עדיין היתה התוכנית הכי נצפית באמריקה בסוף אותה עונת שידורים), אבל מאז ש"איידול" הצטרפה ל"הישרדות" בפריים־טיים הארה"בי, החל פיחות מהיר בנתוני הצפייה של הטלוויזיה המתוסרטת. אפשר לכתוב שזה תיסוף בנתוני הצפייה של הטלוויזיה הלא־מתוסרטת, אבל גם זה יהיה פספוס של הפואנטה.

קל יותר להבחין בסימני הפיחות כשמפסיקים לדבר במונחי מיקום בטבלה, ומתחילים לדבר על כמות צופים אבסולוטית. לדוגמה, מספר הצופים בתוכנית הנצפית ביותר באמריקה בעונה הקודמת - "אמריקן איידול" של לילות שלישי, שהקדימה בכמעט מיליון צופים את סגניתה, שהיא "אמריקן איידול" של לילות רביעי - היה 28.75 מיליון בממוצע. מספר הצופים הממוצע בתוכנית המתוסרטת הנצפית ביותר - "עקרות בית נואשות", מקום שישי בטבלה הכללית - היה 18.21 מיליון. זה הפסד בהפרש של יותר מ־10 מיליון. אבל מה שבאמת מדהים הוא שבהשוואה לעונה הנוכחית, הקודמת נראית פתאום כמו חלק מתור הזהב של הטלוויזיה הכתובה.

שנה רעה לדוד גיבור

נתוני הפתיחה של עונת השידורים האמריקאית הנוכחית נראו כמו הכנה לקאמבק של התוכניות המתוסרטות. שביתת הכותבים הורידה מהאוויר כמעט את כל הטלוויזיה הכתובה בתחילת החורף שעבר, ועד הסתיו הנוכחי נאלצו הצופים בארה"ב להסתפק בעיקר בריאליטי - דיאטה די קיצונית אפילו בשביל מי שחזק בקטע של סיבים מציאותיים. מה שהיה אמור להגביר עוד יותר את הרעב לתוכניות מתוסרטות הוא העובדה שחלק מהדרמות ומהקומדיות המובילות לא שבו בכלל לאוויר כשהשביתה הסתיימה בפברואר; במקום לחזור מהפגרה־מאונס לעוד חלקיק עונה, הן ערכו מקצה שיפורים לקראת עונה חדשה ומלאה בספטמבר. ואז בא הסתיו עם הענן, אבל בלי הצופים. "אנשים שכיבו את הטלוויזיה כשהשביתה התחילה עשויים לא להדליק את המקלטים מחדש כשהיא תסתיים", התנבא עוד בינואר 2008 כריס איירס מה"טיימס" הלונדוני - וצדק.

הנה כמה נתוני אי־צפייה: "החיים על פי נד" של רשת ABC נהנתה מרייטינג יפה עד שהשביתה הורידה אותה מהאוויר בדצמבר שעבר. לפני חודשיים היא חזרה עם הפרק הראשון של העונה השנייה. צפו בו 6.3 מיליון אמריקאים; זה 52 אחוז פחות מהנתון של פרק הבכורה שלה, ששודר באוקטובר 2007 (9.4 מיליון). בספטמבר חזרה גם "הפמליה" לעונה חמישית ב־HBO, עם פרק פתיחה שהביא 1.6 מיליון צופים; זה גם מעט, וגם 29 אחוז פחות ממה שעשתה הפרמיירה של העונה הרביעית שלה, וגם הנתון הכי נמוך של פרק כלשהו בסדרה מאז יולי 2005. בהשוואה לזה, בכורת העונה החמישית של "בוסטון ליגל" היתה בסדר: 9.5 מיליון צופים, לעומת 9.8 מיליון בבכורה של עונה 4#. אבל מה, לפניה שודרה פתיחת העונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים", אחת מהתוכניות הנצפות ביותר באמריקה בשנים האחרונות, וגם השנה - עם פרמיירה של 21.1 מיליון צופים. תוכניות שמשודרות אחרי להיטים כאלה אמורות להרוויח ממה שנקרא "גלישת צופים"; "בוסטון" הצליחה להפסיד יותר מחצי מהצופים של "רוקדים", שהעדיפו לגלוש לאנשהו אחר.

Breaking Bad, שתורגמה כאן ל"שובר שורות", זה לא "העשב של השכן". זה לא חמודי, זה לא בורגני וזה לא סמים קלים. זה אלים, זה על סמים אמיתיים, וכשזה לא מצחיק זה עצוב. הדבר הכי דומה שאני יכול לחשוב עליו הוא "אמריקן ביוטי" — בדיוק סוג הסרטים שאנשים שעובדים בטלוויזיה צריכים לראות

לזכותה של הטלוויזיה הכתובה ייאמר שבניגוד לסדרות הריאליטי, שנצרכות כמו שידורי ספורט - צפה בזה לייב או ותר על זה - יותר ויותר צופים צורכים את הדרמות והסיטקומים שלהם בדרכים שפוגעות בנתוני הרייטינג. החל בהקלטה ב־Tivo וכלה בשיתוף קבצים ישן וטוב, יש היום יותר דרכים מאי פעם (כולל: דרכים חוקיות!) לראות את "בוסטון ליגל" ועדיין לא לתרום כלום לנתוני הרייטינג שלה. כמו שאמרה טינה פיי בטקס האמי האחרון, "'רוק 30' משודרת ב־NBC.com ,Hulu.com, איי־טיונז, יונייטד איירליינס, ולפעמים גם ממש בטלוויזיה".

יצא המרצע? לא ממש. הקהל שמשתמש ב־Tivo, גולש ל־Hulu או משתף קבצים הוא בעיקר קהל צעיר ומיומן מבחינה טכנולוגית; זה לא פלח אוכלוסייה מספיק גדול כדי להסביר את משבר הרייטינג הכולל שעובר על הטלוויזיה המתוסרטת - בטח לא בפתיחת עונה שבה היה נדמה שהכל לטובתה. ברור שמשברים כאלה יכולים להיות זמניים ("אבודים" למשל עשתה קפיצת ראש צפייתית בעונה השלישית שלה וחזרה כמו גדולה ברביעית), וחוץ מזה, בפתיחת עונת השידורים 9־2008 יש גם כמה תוכניות כתובות שזזות בכיוון הכללי של למעלה (למשל הסיטקומים של CBS, "איך פגשתי את אמא" ו"שני גברים וחצי", שהבכורות שלהם רשמו בהתאמה עליות של 20 ו־10 אחוזים בהשוואה לעונה שעברה). אבל המגמה ברורה, והיא הכי ברורה בסדרה שלפחות לטעמי מייצגת הכי טוב את הבעיה של הדרמה הטלוויזיונית העכשווית: "גיבורים".

בעונה שעברה, והשנייה של "גיבורים", יוצר הסדרה טים קרינג עשה משהו שספק אם נעשה בהיסטוריה של הטלוויזיה, וספק גדול עוד יותר אם ייעשה שוב בהיסטוריה העתידית שלה: הוא התנצל בפני הצופים על זה שהוא עשה - בתרגום חופשי - חרא של עונה ("הקצב איטי מדי, עשינו טעויות", היו המילים המדויקות שלו. "אני סופר־מצטער"). זה באמת היה מהלך תמוה של קרינג, אבל היו לו לפחות שלוש סיבות טובות להתנצל: אחת, "גיבורים 2" באמת היתה מחורבנת. שתיים, הצופים התלוננו תחת כל טוקבק רענן ומישהו היה צריך להגיד משהו. שלוש, והכי חשוב: קרינג ניצל את ההתנצלות כדי להבטיח שקווי העלילה התמוהים של העונה השנייה יופסקו, וייפתח "דף חדש" - שממילא נגזר על הסדרה בגלל שביתת הכותבים. מה כבר היה לו להפסיד?

"אנשים שכיבו את הטלוויזיה כשהשביתה התחילה עשויים לא להדליק את המקלטים מחדש כשהיא תסתיים", התנבא בינואר 2008 ה"טיימס" הלונדוני — וצדק. בספטמבר חזרה "הפמליה" לעונה חמישית עם פרק פתיחה שהביא 1.6 מיליון צופים; זה הנתון הכי נמוך של פרק בסדרה מאז יולי 2005 

ובכן, את הצופים. פתיחת העונה השלישית של "גיבורים", הרגע שכל אמריקאי שמועסק ברשת NBC חיכה לו ב־22 בספטמבר, הושיבה מול המסך 10 מיליון צופים. זה 29 אחוז פחות מהפרמיירה של 2007 (14.1 מיליון); רבאק, זה אפילו פחות מנתוני הצפייה של סתם פרקים מהעונה הקודמת והמושמצת (13 מיליון בממוצע). האם הנפילה הזאת היא תוצאה של החופשה שנכפתה על "גיבורים" מאז ה־3 בדצמבר שעבר, ופשוט הוציאה אותה מהסיסטם של הצופים? האם זה חלק מהטרנד הכללי של איבוד עניין בטלוויזיה המתוסרטת? האם הבעיה טמונה בכלל בתת־ז'אנר הספציפי של "גיבורים" - הדרמה מרובת המשתתפים, האקשן, האפקטים והאסקפיזם? קשה לשים אצבע על התשובה הנכונה, אבל אין כאן אפילו אחת שהיא לגמרי לא.

פוליטיקה עכשיו

מכיוון שתכף אציע כאן כתב הגנה לתוכניות המתוסרטות, אולי מוטב שקודם אבהיר משהו: לטעמי, דווקא עכשיו - דווקא אחרי השביתה ששיפרה את תנאי ההעסקה ואת המעמד של האדם הכותב בתעשיית הטלוויזיה - מצבה של המילה הכתובה עצמה הוא על הפנים. למילה המצחיקה עוד יש נסיבות מקילות, שבחודש שעבר נגע כאן בחלקן רם גלבוע ואנחנו ניגע בחלקן האחר בהמשך, אבל הכתיבה הדרמטית בשפל מתמשך. ועכשיו, כשאפשר לעבור במצפון שקט לסנגוריה: רבותי המושבעים, ההגנה עומדת להוכיח שהטלוויזיה המתוסרטת היא הקורבן במקרה הזה.

"הסמויה" היא המתחרה היחידה של "הסופרנוס" על תואר הדרמה הטובה בהיסטוריה. אתם יודעים כמה אנשים צפו בפרק הסיום שלה? 1.1 מיליון. זה בערך 20 מיליון פחות ממה שמקבל פרק של "רוקדים עם כוכבים" האמריקאית. לעזאזל, זה לא רחוק ממה שמקבל פרק של "רוקדים עם כוכבים" הישראלית 

שרה יוז, שכותבת על תקשורת במהדורת האונליין של ה"גרדיאן" הבריטי, פירסמה תיאוריה מעניינת לגבי מה שקורה עם פתיחת העונה הזאת בטלוויזיה האמריקאית: היא מאמינה שהצופים מעדיפים את המציאות שמציע המירוץ לנשיאות על פני האסקפיזם שמציעה הדרמה הטלוויזיונית. כראיה היא הביאה את מספר הצופים המרשים בעימותים הטלוויזיוניים מקיין־אובמה ופיילין־ביידן, והזכירה את העלייה התלולה ברייטינג של תוכניות המבוססות על סאטירה פוליטית (כמו "סאטרדיי נייט לייב" עם טינה פיי בתפקיד פיילין, וה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שהרייטינג שלה עלה בכמעט 30 אחוז יום אחרי העימות הראשון בין אובמה למקיין).

גם לי יש תיאוריה, ולפיה יש משהו במה שאומרת יוז. ליתר דיוק, יש בזה בדיוק שליש מההסבר למשבר שעובר על הטלוויזיה המתוסרטת. שני השלישים האחרים הם התסריטים עצמם - והתוצאות הבלתי צפויות של שביתת האנשים שכותבים אותם.

ל"הסמויה" של HBO עומד לכאורה התירוץ של "אנחנו משודרים בערוץ שעולה כסף, לא ברשתות הפתוחות", אבל לשם השוואה, בפרק הסיום של "הסופרנוס" — באותו ערוץ, באותו כסף — צפו 11.9 מיליון. זה אפילו לא היה הפרק הכי נצפה בתולדותיה, וזה עדיין פי עשרה ממה שהביאה הפינאלה של "הסמויה" 

רק כדי לסגור את הפינה של יוז, אין ספק שהאקטואליה לוקחת כמה ביסים מנתוני הצפייה של הפיקציה. זה לא רק המירוץ לנשיאות: גם המשבר הכלכלי, שהאמריקאים היו הראשונים להיפגע ממנו (והראשונים להיכנס להיסטריה בגללו) בטח לא גרם לאנשים לחשוב שמה שחשוב עכשיו זה לראות אם העונה כן שווה לראות את "גיבורים". אבל נדמה לי שאי אפשר להפריד בין מה שקורה מסביב למסך למה שקורה עליו, בעיקר בתת־ז'אנר המדובר של "גיבורים", "אבודים" ו"נמלטים" - שהוא ללא ספק החידוש הכי גדול שהדרמה הביאה לשולחן מאז שהריאליטי השתלטה על המשחק.

כל הסדרות האלה שנגמרות ב"ים" מתכתבות עם ז'אנרים הוליוודיים (סרטי קומיקס ב"גיבורים", סרטי כלא ב"נמלטים", סרטי אימה ב"אבודים"), ומתהדרות בערכי הפקה כמו־הוליוודיים. זה חטא הגאווה הראשון שלהן, כי הדגש הוא על "כמו": "אבודים" למשל נחשבה בעונה הראשונה שלה לסדרה בעלת תקציב ההפקה הגבוה ביותר בטלוויזיה האמריקאית - 2.5־2.8 מיליון דולר לפרק (לפי ההערכות בתעשייה, שבניגוד לתעשיית הסרטים לא נוהגת לפרסם תקציבים). בואו נעגל את זה מעלה לשלושה מיליון, על אורך ממוצע של 42 דקות: זה יוצא 70 אלף דולר וקצת עודף לדקת שידור. לפי נתונים שפורסמו בשנה שעברה בעיתונות הכלכלית האמריקאית, התקציב הממוצע של סרט הוליוודי עלה ל־106 מיליון. בואו נעגל את זה מטה־מטה ל־70 מיליון, כי הסכום הזה כולל עלויות שיווק והפצה, על אורך ממוצע של 115 דקות: זה עדיין יוצא 608 אלף וקצת עודף לדקת מסך. "כמו בהוליווד", אם כן, זה גם יעד לא מציאותי וגם כניסה למגרש שהטלוויזיה יכולה לצאת ממנו רק מהצד של המפסידים.

ועדיין, כאמור, הבעיה הגדולה של הדרמה מהסוג הזה היא לא בהפקה אלא בכתיבה. כל הסדרות הנ"ל מבוססות על שטאנצים דומים: עלילות מפותלות וגדולות מהחיים, טשטוש מכוון בין טובים לרעים (כשהאחרונים תמיד שייכים גם לכת/ קבוצה/ תאגיד, כי זה עושה רושם יותר מסתורי), ובעיקר שאלות על גבי עוד שאלות - השבוע זה "מהי הנוכחות המאיימת שמסתתרת על האי שלנו?", ובשבוע הבא "תשכחו ששאלנו את זה: מהי הנוכחות החדשה והאף יותר מאיימת שמסתתרת עכשיו על האי?". ברור שיש יתרונות בשיטה של השארת הצופה עם הלשון בחוץ עד לשבוע הבא, אבל לפחות במקרה אחד הם הופכים לחסרונות: כשפורצת שביתת תסריטאים ואין השבוע הבא.

בכורת העונה החמישית של "בוסטון ליגל" היתה בסדר, 9.5 מיליון צופים, אבל לפניה השיגה "רוקדים עם כוכבים" 21.1 מיליון. תוכניות שמשודרות אחרי להיטים אמורות להרוויח ממה שנקרא "גלישת צופים"; "בוסטון" הצליחה להפסיד יותר מחצי מהצופים של "רוקדים", שהעדיפו לגלוש לאנשהו אחר 

רוברט ג'יי תומפסון, פרופסור לטלוויזיה ולתרבות פופלרית באוניברסיטת סירקיוז, הסביר יפה ל"דטרויט ניוז" מה הבעיה עם ההיעלמות הפתאומית של סדרות מבוססות־טיזינג: "זה כמו לצאת עם מישהו לשלושה דייטים ולהתחיל לחשוב על חתונה, ואז לשמוע ממנו ש'היי, אני עומד להיעלם עכשיו למשהו כמו שנה, אבל כשאחזור נוכל להמשיך מאיפה שהפסקנו", הוא אמר כשנדרש לפתיחת העונה הקטסטרופלית של "גיבורים". "מעריצים מושבעים יעקבו אחרי הסדרה עד לקבר, אבל היא מפסידה את הצופים שנמצאים איפשהו באמצע. אין להם יותר סבלנות לסדרות ששואלות שאלות בלי לספק תשובות".

נאום הסיכום של ההגנה, אם כך, הולך ככה: הדרמה הטלוויזיונית נפלה קורבן לצירוף נסיבות נדיר. היא שמה יותר מדי ביצים בסל של תת־ז'אנר שהוא חרב פיפיות, ואז נפלה על האירוע היחיד שהיה יכול לחשוף את הבעיה הבסיסית שלו - הרי זה בדיוק מה שעשתה שביתת התסריטאים, שבמקום רעב לסדרות כתובות יצרה שובע ו/או בחילה קלה - ובסוף באו מערכת בחירות סוערת ומשבר כלכלי מטורף, שהבהירו למנהלי הרשתות למה הסינים מאחלים לאנשים שלא יחיו בזמנים מעניינים. מנגד, הנה שני טיעונים מוחצים מטעם התביעה:

1. המכנה המשותף האמיתי של ה"ים" הוא שהן גרועות. חלקן ("גיבורים") הפכו לכאלה וחלקן ("אבודים") נולדו ככה, אבל בשורה התחתונה הן מחורבנות.

2. לבעיה של הטלוויזיה הכתובה יש היבט אחר, ואולי אפילו משמעותי יותר: סדרות טובות - או לפחות לגמרי לא רעות - שנפגעו הרבה פחות מאפקט הפוסט־שביתה רק כי מעולם לא היו להן צופים.

נסה לעשות את זה שוב בלי כסף

"הסמויה", ואמרו את זה קודם לפני ובאמת שזה לא משנה, היא הסדרה היחידה שיכולה להתחרות ב"הסופרנוס" על תואר הדרמה הטובה בהיסטוריה (ולהפסיד בנקודות, אבל זאת לא הנקודה). אתם יודעים כמה אנשים צפו בפרק הסיום שלה, ששודר בחודש מרץ ב HBO? נו, 1.1 מיליון. זה בערך 20 מיליון צופים פחות ממה שמקבל פרק ממוצע של "רוקדים עם כוכבים" האמריקאית. לעזאזל, זה לא רחוק ממה שמקבל פרק ממוצע של "רוקדים עם כוכבים" הישראלית. ל"הסמויה" עומד לכאורה התירוץ של "אנחנו משודרים בערוץ שעולה לאנשים כסף, לא ברשתות הפתוחות", אבל לשם השוואה, בפרק הסיום של "הסופרנוס" - באותו ערוץ, באותו כסף - צפו 11.9 מיליון. זה אפילו לא היה הפרק הכי נצפה בתולדותיה, וזה עדיין פי עשרה ממה שהביאה הפינאלה של "הסמויה".

הסדרה הבאמת־מבריקה של דייויד סיימון ואד ברנס זכתה לביקורות טובות כבר בעונה הראשונה שלה, ובשתיים האחרונות ליחס של יצירת מופת. בעצם, חוץ מזה שבטקס ה"אמי" התעלמו ממנה בעקביות, היא קיבלה את מקסימום הריספקט שסדרה יכולה לקבל. אחרי האמי האחרון - שהיה גם ההזדמנות האחרונה לתת לה משהו - השווה ג'ייקוב ווייסברג, כתב המגזין האינטרנטי Slate, בין העובדה שהיא מעולם לא זכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר לזה ש"מעולם לא העניקו לטולסטוי פרס נובל לספרות. זה מוציא רע את ועדת נובל, לא את טולסטוי". ועדיין, עם מחמאות והשוואות לגאונים רוסים מתים לא הולכים לטבלת הרייטינג.

"הסמויה" היא רק הדוגמה הכי קיצונית למשהו ממש טוב שממש אף אחד לא ראה. אחרות כאלה - ויש הרבה, אז מצ"ב רק כמה אקזמפלרים - הן "תרגיע" ו"הפמליה" שכבר הוזכרה (גם הן של HBO), "קליפורניקיישן" (של רשת הכבלים המתחרה "שואוטיים"), "רוק 30" (NBC) ו"שובר שורות" (AMC, ערוץ סרטים בכבלים שהחל להפיק דרמות משלו בשנים האחרונות). עכשיו, אם כבר מדברים - על "רוק 30", על רשת AMC ועל האמי האחרון - אז שתי המנצחות הגדולות בטקס היו "רוק" ו"הגברים של שדרות מדיסון", סדרת הדגל של AMC. הראשונה, שנבחרה לסדרה הקומית הטובה ביותר בפעם השנייה ברציפות, מביאה הביתה 5־6 מיליון צופים לפרק; זה פחות מחצי ממה שמביאה "שני גברים וחצי". ו"מדיסון"? למרות שהיא עשתה מה ש"הסמויה" לא - קרי זכתה השנה בקטגוריית הדרמה - המפיקים שלה עושים מסיבה אם פרק נתון שלה עובר את קו ה־2 מיליון. כל זה מעיד על היעדר סינכרוניזציה לא רק בין המבקרים לצופים, אלא גם בין אחוזי הצפייה לפרסים שאמורים להוות איזשהו תו תקן של איכות.

עלויות ההפקה של הסדרות הלא רעות והלא נצפות האלה נמוכות בהרבה מאלה של "גיבורים" או "אבודים", וזה - בשילוב העובדה שהן מקבלות פרסים, ומגיעות לקהל מהסוג שמקשיב למבקרים, כלומר ממש יודע לקרוא ואי לכך נתפס כאטרקטיבי בקרב המפרסמים - יכול להספיק כדי להשאיר אותן באוויר. בכלל, זה תמיד היה הדיל בטלוויזיה האמריקאית, וזה קיים גם בתעשיית הסרטים: מוצרי הצריכה ההמוניים מסבסדים את היצירות האיכותיות, עם או בלי מרכאות. במובן מסוים, כל תוכניות המציאות שייכות לחלק הראשון של המשוואה הזאת. כפי שהיטיב לנסח מייקל הירשהורן במגזין The Atlantic, "הכסף ש־ABC חוסכת על הריאליטי Extreme Makeover מאפשר להוסיף מקרי חירום רפואיים ומעבורות מתפוצצות ל'האנטומיה של גריי', ו'גורם הפחד' המחורבנת של NBC מממנת לה את 'גיבורים' היוקרתית". זה ההיגיון, והוא עובד. כלומר, למעט בתרחישים מופרכים כמו משברים כלכליים כלל־עולמיים.

כן, זאת הבעיה החדשה של הטלוויזיה הכתובה: בטווח הנראה לעין, אף חברה אמריקאית לא תוציא אף דולר שהיא לא חייבת להוציא. על פי ההערכות המקובלות, פרק של תוכנית ריאליטי עולה חצי עד רבע מפרק בסדרת דרמה - וכשהצופים ממילא מצביעים בידיים בעד תוכניות המציאות, די ברור לאן כל זה הולך.

יוצר "גיבורים" טים קרינג התנצל על העונה שעברה והבטיח שיפתח "דף חדש" — שממילא נגזר על הסדרה בגלל שביתת הכותבים. מה כבר היה לו להפסיד? ובכן, את הצופים: פרמיירת העונה השלישית הושיבה 10 מיליון מול המסך. זה פחות מנתוני הצפייה של סתם פרקים מהעונה הקודמת והמושמצת

הרבה לפני הכותרות על מפולות בבורסה, הטלוויזיה האמריקאית התחילה לחתוך בעלויות. לפי מאמר שהתפרסם במהדורה הדיגיטלית של ה"ניו יורק טיימס" בסוף מאי האחרון, הרשתות האמריקאיות החלו לקצץ בתקציבי התוכניות ברגע שראו כמה מעט צופים חזרו משביתת התסריטאים. סדרות כמו "בוסטון ליגל" ו"חוק וסדר" הקטינו את מצבת השחקנים כדי לעמוד בדרישות, וכשזה לא הספיק, גם מפיקי הריאליטי קיבלו הוראה להדק חגורות. "הרשתות רוצות תקציבים קטנים יותר ותוכניות שאפשר לצלם בלי לצאת מהאולפן", אמר מפיק "גלדיאטורים אמריקאים" הווארד אוונס. "הם לא רוצים שתצלם במשך תשעה ימים פרק אחד, שאחר כך עוד צריך לערוך אותו במשך שמונה שבועות". תוסיפו את מה שקרה לכלכלה האמריקאית בששת החודשים שעברו מאז שאוונס אמר את הדברים האלה, ותבינו מה זה אומר על לוחות השידורים של העתיד הקרוב. אבל האמת? זה דווקא משאיר מקום לאופטימיות בנוגע לעתיד הטיפה יותר רחוק.

ברייקינג ניוז

לפני קצת יותר משנתיים נוצר קונצנזוס שלפיו הפכו הסדרות האמריקאיות לטובות יותר מהסרטים ההוליוודיים. לשם שתי דוגמאות, דוויין גורדון מ"ניוזוויק" כתב מאמר תחת הכותרת "למה הטלוויזיה יותר טובה מהקולנוע" (פברואר 2007), ואורי קליין כתב ב"הארץ" דברים דומים תחת הכותרת "מסך קטן גדול" (אפריל 2007). חשבתי אז, ואני משוכנע היום, ששניהם טעו. אבל אפשר להבין אותם: הם כתבו את הדברים מול "גיבורים" ו"אבודים" ו"נמלטים" כשהן היו צעירות, וכולנו היינו תמימים.

גם אני אהבתי את "גיבורים" בעונה הראשונה ואת "נמלטים", ובכן, בדקה הראשונה. אבל עם הזמן מתבררת הבעיה של סדרות כמו השתיים האלה, כמו "24", כמו Life החדשה של NBC וכמו True Blood (סדרת ערפדים חדשה ולא טובה של HBO): כולן נשמעות נורא מגניבות בשלב שכמה חבר'ה יושבים מול כמה אנשים בחליפות ומוכרים להם קונספט לפרק פיילוט - וכולן מתרסקות כשצריך לתרגם אותן לעלילות שבאמת מחזיקות עונות שלמות.

"נמלטים" קרסה תסריטית ברגע שגיבוריה, ובכן, נמלטו. "גיבורים" צללה ברגע שלא היה אפשר להמציא יותר יכולות על־אנושיות מגניבות, והיה צריך להתחיל לכתוב ממש סיפורים על האנשים שניחנים ביכולות האלה. "24" הפכה לאידיוטית בפרק הראשון של העונה השנייה, כשאותו ברנש נדרש להציל שוב את העולם באותו פרק זמן של בול יממה. במקרה של Life זה היה עוד יותר קצר: פרק הפיילוט המצוין הציג שוטר שחזר למשטרה אחרי שישב 12 שנה בכלא על פשע שלא ביצע; הפרק הבא כבר הציג סתם סדרת משטרה עם איזה אחד שיש לו עבר. ו־True Blood? הפיילוט שלה אמר "דמיינו עולם שבו ערפדים מסתובבים בינינו". הפרק הבא אמר "הממ, דמיינו את זה שוב", ואודיע לכם אם אתקל בפרק שיגיד אחרת.

זה לא מקרה שכל התוכניות האלה נשמעות נהדר כהצעה לפיילוט: מדובר בהפקות כל כך יקרות, שאם הן לא היו נשמעות מלהיבות בטירוף, הרשתות לא היו משקיעות בפיילוטים שלהן מלכתחילה. אבל בזמן ש"מלהיב בטירוף" יכול להחזיק פרק אחד, סרט הוליוודי אחד או אפילו עונה טלוויזיונית שלמה, זה לא מספיק כדי ליצור סדרה שהצופים ילכו איתה באש ובמים משנה לשנה. והחדשות הטובות - הנה, סופסוף הגענו אליהן - הן שמעכשיו ועד להודעה חדשה, אף מקבל החלטות באף רשת לא יגיד "נשמע מגניב, בואו נרים את זה". מה שהוא יגיד זה "נשמע זול, בואו נעשה את זה".

אמרתי קודם שהניסיון של הטלוויזיה להתחרות בתוצרת ההוליוודית מופרך מיסודו, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתעלם ממה שנעשה בתעשיית הסרטים. היא רק צריכה לסובב את הראש למקום הכי רחוק מהוליווד: לסרטים העצמאיים. שם, בערבות האינדי, נעשים כבר עשרות שנים דברים גדולים בתקציבים קטנים. שם הולכים לצלם דברים כי הם סיפורים טובים, לא כי הם נשמעים טוב בפיילוט־פיץ'. ואם הטלוויזיה הכתובה יודעת מה טוב בשבילה, זה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות אחרי שברחו לה הצופים ולפני שנסגרים לה הברזים.

סדרה אחת כבר עשתה בדיוק את זה. הזכרתי אותה קודם בחטף, בבחינת אקדח על הקיר במערכה הראשונה: באמריקה קוראים לה Breaking Bad, ב"יס" (ששידרה את העונה הראשונה שלה בקיץ) תרגמו אותה ל"שובר שורות" שובר השיניים, ותקשיבו: היא הסדרה הכי טובה שעלתה לשידור בעונה שעברה, הקטועה. אם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לסטיבן קינג: סופר האימה הכריז בטור שלו ב"אינטרטיינמנט וויקלי" שהיא "הסדרה הכי טובה באמריקה". מצד שני הוא הכריז ממש באותו טור על חיבתו ל"נמלטים", אז אולי בכל זאת תאמינו לי וזהו.

Breaking Bad, שרק שבעה פרקים שלה שודרו לפני שהשביתה קטעה אותה - ושאמורה לחזור לשידור רק מתישהו בחורף - היא סיפורו של גבר בן המעמד הבינוני־תחתון שמאובחן כחולה סרטן ריאות סופני, מה שגורם לו להחליט שאת ימיו האחרונים הוא יבלה בלהרוויח משהו שיישאר למשפחה אחרי מותו. את זה הוא מתכוון להשיג באמצעות ההכנסה הצדדית המתבקשת ממורה לכימיה בתיכון: מעבדה ניידת לייצור מתאמפטמינים.

מיליון וקצת עודף צופים, זה הממוצע לפרק של Breaking Bad. טיפה פחות מהנתונים של האחות הגדולה שלה ב־AMC - "מדיסון" היקרה יותר והטובה הרבה פחות. כך שהיא עדיין לא הצלחה עצומה, אבל היא צעד בכיוון הנכון: טלוויזיה קטנה, חכמה ומונחית־סיפור, שזאת הקונטרה הכי טובה לכל הסדרות מונחות־הגימיק. אגב גימיקים, שלא תטעו: זה לא עוד "העשב של השכן". זה לא חמודי, זה לא בורגני וזה לא סמים קלים. זה מקאברי, זה אלים, זה על סמים אמיתיים, וכשזה לא מצחיק זה נורא עצוב. הדבר הכי דומה שאני יכול לחשוב עליו, אם בכלל, זה "אמריקן ביוטי" - מה שמחזיר אותי בדיוק לסוג הסרטים שאנשים שעובדים בטלוויזיה צריכים לראות.

אמרתי קודם שלכתיבה הקומית יש נסיבות מקילות, והתכוונתי לזה שאחרי הבום הגדול של הסיטקומים בשנות ה־90, קשה להמשיך הלאה בייצור סדרות מצחיקות בלי לחוות תקופת שפל מאזנת. לכתיבה הדרמטית, למרות שאנשים מ"ניוזוויק" ומ"הארץ" כל כך התלהבו ממנה לפני שנתיים, אין נסיבות כאלה. מה שכן יש לה זה הזדמנות בהפוך־על־הפוך. אחרי שהאוויר יצא מהאולטרה־דרמות על אנשים שיודעים לעוף ו/או להתעורר ולהגיד "וואי, אי", אחרי שהריאליטי והמציאות עצמה גנבו את הצופים, הגיע הזמן לחזור לצורת הבידור שאנשים מחפשים מאז שגרנו במערות ולבשנו עיזים: פשוט סיפורים טובים.