"בדיקות רפואיות לא מספיקות להוכחת אונס"

"בדיקה לא מספיקה להוכיח את מרבית מקרי האונס - יש להתמקד בחקירת המשטרה", כך הבהירו היום (יום ד') אנשי המרכז לנפגעי תקיפה מינית בבית החולים פוריה בטבריה, בכנס מיוחד שערכו לפרקליטי מחוז חיפה והצפון. "המחקרים החדשים מלמדים אותנו שאין במרבית המקרים ממצאים חד-משמעים, ולכן יש לשים דגש רב יותר על החקירה", אמרה מנהלת המרכז, ד"ר נסיה לנג.

פרקליטי הצפון הגיעו למרכז כדי לבחון מקרוב כיצד נבנית התשתית הראייתית בחקירות מקרי אונס שונים, המבשילה בחלק מהמקרים לכתבי אישום. הם סיירו בחדרים ובציוד המשמשים לבדיקה, בחדר החקירות הממוקם במרכז ולמדו מקרוב על הנתונים - שכלל אינם מעודדים.

"אם בעבר הייתה נטייה לחשוב שישנה משמעות לרוחב הפתח של קרום הבתולין בכדי לדעת אם הייתה חדירה מינית או לאו הרי שהיום כבר לא עושים זאת", מסבירה ד"ר לנג. "בעבר חשבו שכל פתח קטן מלמד על פגיעה, והבדיקות החדשות מלמדות שצריכים להתקיים משתנים נוספים. למעשה, המחקרים מלמדים שסימנים כאלה ואחרים עשויים להופיע גם במקרים של נבדקים שכלל לא עברו תקיפה מינית", הוסיפה.

לדבריה, באין ממצאים חד משמעיים שיוכלו לסיע בהגשת כתב אישום, יש לתת דגש רב יותר על החקירה. "גם במשטרה וגם בפרקליטות מצפים לתשובות חד משמעיות, אך ממצאים אין ולעיתים העובדה שאין ממצא אינה שוללת את העובדה כי הנפגע חווה תקיפה מינית. לכן יש לתת משקל רב יותר לגרסאות הנחקרים, חשוב שיבינו כי הסיכוי למצוא ממצא אחרי תקיפה מינית אינו גדול", אמרה. 

מנתונים הנאספים מדי שנה עולה כי 85 אחוזים מהמטופלים הפונים למרכז הם ילדים עד גיל עשר, אולם בשנים האחרונות גיל הילדים הנפגעים הולך ויורד. בנוסף, חל גידול בקרב הילדים הנפגעים מינית על ידי ילדים אחרים. "מדי שנה מופנים אלינו ילדים יותר קטנים, ובכל פעם הסיפור הוא שהם הותקפו על ידי ילדים אחרים. יש לתת לכך את הדעת", אומרת לנג.

סוגייה נוספת היא חוסר המודעות לתקיפות מיניות בקרב חלקים שונים בציבור.

שליש מהפונים הם בני המגזר הערבי, שם לטענת לנג הבינו שמוטב שלא לטאטא דברים מתחת לשטיח. "המגזר היחיד בו המוכנות להיבדק היא נמוכה הוא המגזר הדתי, וגם אלה הבאים להיבדק מסרבים להתלונן במשטרה", סיפרה.

על השאלה מה תאמר להורה לילד שחווה תקיפה מינית, ענתה: "ראשית ההורים מוזמנים להתקשר אלינו ולהתייעץ. הנבדקים שמגיעים לכאן פוגשים במרכז שאינו מאיים בנוי הממוקם בחצר בית החולים, מבנה שהוקדש לו תשומת לב ארכיטקטונית, את הילדים פוגשים ליצנים רפואיים ועובדות סוציאליות והחוויה אינה טראומתית".