הנסיך המוחצן

ישוב מול פסנתר כנף, לבוש חליפה מצועצעת עם רקמות כמיטב המסורת שלו ("התאמתי את עצמי למקום"), פתח רופוס וויינרייט את המופע שלו אמש (ד') בהיכל התרבות, בביצוע מעולה לשיר "Grey Gardens". מצחיק לחשוב איך שיר שכתב בזמן שהיה על טריפ ל.ס.ד פותח הופעה באחד המקומות המהוגנים בארץ, מול צופים רבים בעשור החמישי והשישי לחייהם. כי זה רופוס וויינרייט, שמביא פופ להיכל התרבות, שמופיע אמנם בפסטיבלי רוק אבל עם התספורת המתנפנפת והחליפה, נראה בעיקר כמו הלורד הקטן. 

במופע חשוף כל כך, שבו וויינרייט נע בין הפסנתר לגיטרה אקוסטית, ללא להקה להסתתר מאחוריה או לחלוק את העול, אין לו להסתמך אלא על קולו הפנומנלי ועל שיריו, שחלקם לא פחות ממופתיים. שליטתו בפסנתר מצוינת. בכל הקשור לגיטרה, יכול להיות שלא יקראו לו לנגן בקומזיץ הבא.

וויינרייט. פתח בשיר שכתב בזמן טריפ (צילומים: ירון ברנר)

מלבדם, יש לוויינרייט המון כריזמה ותדמית אקסטרווגנטית. הוא, מצדו, עושה הכל כדי לשחק את הדיווה ומגזים את התנהגותו באופן מודע כדי להצדיק את התדמית: "אני יודע שאני משגע אבל בבקשה תפסיקו עם הצילומים", הוא אומר לאנשי המדיה המתגודדים מתחת לבמה ומתייחס בהמשך ל"גוף המהמם שלי".

המוחצנות שלו מרעננת, גם אם היא עשויה להתפרש כחוסר טאקט במשפטים כמו "יש לי סיפור שואה מצחיק לספר לכם" (האמת, זה באמת סיפור מצחיק). ומצד שני, וויינרייט מספק פטפוטים מתבקשים וחינניים על האוכל: "כבר העליתי כאן 5 פאונד... אני מפלצת חומוס" ו"הבוקר אכלתי ארוחת בוקר נפלאה ורק אחר כך נזכרתי מה היה חסר לי... בייקון!".

מוחצנות מרעננת 

באופן אישי, חיכיתי להופעה הזאת, מאוד. שבע שנים בדיוק, מעט אחרי הפעם הראשונה ששמעתי את "Greek Song". ולרגעים היה הקסם בהופעה מושלם. לעיתים. אבל במבט כללי, ייתכן שהפורמט הסולואיסטי שלו לא לגמרי הטיב עם המעמד. הפער בין השירים העדינים שלו לצורך של וויינרייט בהגשה דרמטית צרם לעתים. 

כשהגיע השיר שבשבילו, מה לעשות, הגיע רוב הקהל, "Going To A Town", הקדים וויינרייט ודיבר קצת פוליטיקה, בעיקר על השמחה שאובמה ניצח והעצב על כך שבמקביל עברה ההצעה לשינוי התחוקתי בפלורידה וקליפורניה לגבי נישואים חד-מיניים. לכן החליף בבית הראשון את השורה "אני כל כך עייף מאמריקה" ל"אני לא עייף מאמריקה" ובבתים האחרים "אני כל כך עייף מקליפורניה" ו"מפלורידה". "בכל פעם שאני כותב שיר על בעיה, היא נפתרת תוך שנה", אמר לאחר מכן בחיוך. "אני פותר את סוגיית ירושלים בזמן שאנחנו מדברים".

קרקס משפחתי

כשאמו, הזמרת קייט מגריגל, הצטרפה אליו לבמה, אפשר בהחלט להבין למה התכוון וויינרייט כשאמר לי שההופעות המשפחתיות הן בעצם המשך של מה שהתרחש בסלון הביתי, כשכל בני המשפחה היו מאומנים להופיע למען הסבתא. "אנחנו כמו קרקס", הוא אומר לקהל. "לא נכון", מתקנת אימו, "קרקסים הם כיפיים".

"אני יודע שאני משגע"

השניים מבצעים יחד - הבן בשירה, האם בפסנתר - שירים מאלבום המחווה של וויינרייט לג'ודי גארלנד: "If Love Were All" של נואל קווארד ו-"A Foggy Day" של ג'ורג' גרשווין. השניים מתבלבלים, מדסקסים ביניהם איך השיר הולך ובאופן כללי מעניקים את התחושה החמימה של מארחים בארוחת שישי שעוזבים את הכלים ובאים לבדר את האורחים בתוכנית אמנותית.

אחרי ההפסקה, ביצוע השיר "Leaving For Paris" מאלבום האולפן האחרון שלו מתמזג עם ביצוע ל-"Hallelujah" של חבר המשפחה לאונרד כהן, עוד אחד משלל החידושים של וויינרייט בהופעה. אין ספק שמדובר ביצירת מופת. אין ספק גם שוויינרייט מבצע אותה לעילא. ועדיין, הצופה מסיים את השיר בתחושה שמה שיש שם זו טכניקה, לא רגש.

טכניקה, לא רגש 

שני שירים מאלבום המופת "Poses" באו אחר כך וסייעו להחזיר את הצבע ללחיים: "קליפורניה" הציני שלועג למדינת השמש הנצחית ו-"Rebel Prince" בביצוע לא מהוקצע אמנם אבל עדיין מפעים, שמזכיר למי ששכח את כשרון הכתיבה של הנסיך הקטן והמרדן שלפנינו.

כשאימו חזרה לבמה, השניים ביצעו שיר שלה, "Mendocino" שמו. היופי שיש בשיר, בקולה החם והצרוד מעט (שמראה מאיפה מרת'ה וויינרייט הנפלאה ירשה את הקול המיוחד) של מגריגל, בהרמוניות בין האם לבן והכאב שמרחף מעל, הפכו את השיר לאחד משיאי הערב.

רכבת הרים של אנרגיות ואיכויות  

למרבה האכזבה, דווקא השיר הבא החזיר את ההופעה למחוזות הפלסטיק, בביצוע המשותף לקלאסיקה  "Somewhere Over The Rainbow", גם הוא מאלבום המחווה לגארלנד. הביצוע, שהיה יפה ופומפוזי במידות שוות הוכיח אמנם שוויינרייט יכול להגיע לטונים הגבוהים בלי להזיז שיערה אחת בבלורית, אבל לא היה שם ולו פרומיל מהיופי של "Mendocino".

ואולי זאת הבעיה בהופעה: על כל רגע מושלם ומרטיט מגיעה תגובת נגד. למשל בשיר האחרון במופע, "Poses", ההתחלה המופלאה נהרסה בגלל שגובה המיקרופון הפריע לוויינרייט. הוא התחיל שוב, אבל הרגע החמקמק נעלם.

הקהל הישראלי, מצדו, שכמעט יצא מגדרו, לא ידע מה לעשות מרוב אהבה, התפרץ במחיאות כפיים במקרים רבים, גם כשהשיר רחוק מלהסתיים. בתוך רכבת ההרים של האנרגיות והאיכויות שבערב, וויינרייט נע והניע את הקהל, בין רגעים של כריזמה כובשת לרגעים בהם מתחשק שהאישיות שלו תשתוק קצת, כדי שנהנה מהשירים המצוינים שלו.