דברים שאנחנו עושים רק בחו"ל
למה אנחנו מתרגשים מנסיעה באוטובוס כשאנחנו בחו"ל? למה אנחנו אוכלים כל כך הרבה בחופשה? ולמה אנחנו פתאום מתים על אמנות? איתי ב. ערן מונה 14 תכונות שמתגלות אצלנו רק אחרי שנחתנו במדינה זרה
1. מצלמים
ביום-יום רוב האנשים לא נושאים עליהם מצלמה ולכל היותר יצלמו אחת לזמן מה איזו תמונה בטלפון הסלולרי. אבל כשהאנשים הופכים לתיירים הם מתנהגים כאילו הוטלה עליהם משימת תיעוד ראשונה במעלה והם מצלמים ללא אבחנה. התופעה מתחילה כבר בשדה התעופה, ולראיה - רבים אלבומי הטיולים שמתחילים ב-28 תמונות שצולמו בביקורת הדרכונים, בדיוטי פרי ובטרמינל. אחרי תמונות אלה יגיעו כמובן התמונות מהמטוס ואחריהן - התמונות מנמל היעד. רק אחרי שלושה וחצי אלבומים תזכה להשתעמם גם מהתמונות שמתעדות את הטיול עצמו.
2. שותים מיץ עגבניות
ישבתי בחיי בבתי קפה רבים. ישבתי גם במסעדות וקניתי מוצרים בסופרמרקטים, במכולות ופיצוציות. מעולם לא ראיתי או שמעתי מישהו שמזמין או קונה מיץ עגבניות. אפילו בברים לא יצא שראיתי מישהו שותה בלאדי מרי. ואף על פי כן, אינני זוכר טיסה אחת שנכחתי בה שלא ראיתי סביבי שתייני מיץ עגבניות ובלאדי מרי נלהבים. טוסו בטיסה שיוצאת מישראל ותהיו בטוחים שמיץ עגבניות הוא המשקה הלאומי.

מיץ עגבניות (צילום: מאיה מרום)
3. אוהבים תחבורה ציבורית
אז נכון, בארץ התחבורה הציבורית זה לא כמו באירופה או אמריקה. הרכבת מאחרת, האוטובוסים צפופים ואיטיים ונהגי מוניות תמיד מעשנים בתוך האוטו. אבל בכל זאת, תחבורה ציבורית היא תחבורה ציבורית, גם בחו"ל. כלומר, בדרך כלל זו הדרך הזולה, הצפופה והמלוכלכת ביותר להגיע ממקום למקום. ובכל זאת, כשהאדם הופך לתייר הוא מתלהב מנסיעה באוטובוס כמו ילד ברכבת הרים, וכל ירידה לרכבת תחתית כמוה כעלייה לגן עדן. ואם היעד הספציפי מאובזר בטראם, אוטובוסים חשמליים, או סתם רכבת קלה, הרי שהתענוג מגיע לשיאו.

אח, ניחוח המטרו בפריז (צילום: אורן אגמון)
4. נהנים מהליכה ברגל
למרות שאנחנו כל כך מתלהבים מתחבורה הציבורית בחו"ל, גם האדם שרחוקה ממנו אהבת הספורט, מגלה בחו"ל את חדוות ההליכה. כך הפכו נפוצים ושגורים בפי כל מי שחוזר מטיול בחו"ל משפטים כמו "את ברלין מכירים רק דרך הרגליים" או "איזה תענוג, אין רחוב אחד בני-יורק שלא צעדנו". מה שהם בדרך כלל לא אומרים זה שאת רוב הקילומטרים שהלכנו עשינו כי חיפשנו בנרות בית מרקחת שמוכר משהו נגד שפשפת (ולך תסביר עכשיו באנגלית לאיזה רוקח ספרדי מה זאת שפשפת).
5. נכנסים למוזיאונים
עם יד על הלב, בואו נודה שאת רוב המוזיאונים בישראל אנחנו מכירים רק מבחוץ, או מהפעם האחרונה שהיינו בטיול בית הספר. אבל רק נניח את רגלנו על אדמה זרה ויתחיל לפעם בנו משהו נשכח, מין גֵן נסתר שדוחף את האדם לעבר התרבות והאמנות. לכן חייבים (!) לעשות סיבוב ארוך במיוחד בלובר ומוכרחים (!!) לבקר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (גם אם כשנעמוד מול תמונה פוסט-מודרניסטית כל מה שיהיה לנו להגיד זה: "הכלב שלי יכול לצייר את זה"). תופעה זו כוללת כמובן כל אתר שמצמיד לשמו את המילה "מוזיאון", גם אם הקשר בינו לבין תרבות גבוהה רחוק במיוחד, כמו למשל מוזיאון התחתונים בקובר פדי, אוסטרליה.
6. אוכלים ארוחת בוקר של מתאבקים
רוב הישראלים אוכלים בבוקר פרוסת לחם או קערת קורנפלקס, או מסתפקים בכלל בכוס קפה בלבד. אבל כשמתעורר הישראלי בבית המלון הזר, הרי שגם קיבולת הקיבה משתנה, והופכת, איך לומר, הרבה יותר מקונטיננטלית. הרי איך אפשר להתחיל את היום בלי שלושה סוגי אומלטים, לקט נקניקים, סלט ירוק על כל תוספותיו, וכמובן - מבחר מאפים לקינוח. אה, וקורנפלקס - סתם כדי להיזכר בבית.

רק להכניס משהו קטן לבטן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
7. לא סופרים קלוריות
יש הגורסים שבגידה בחו"ל אינה בגידה של ממש, אבל זהו עניין שנוי במחלוקת. לעומת זאת, אין מחלוקת על כך שקלוריות שנצרכו בחו"ל אינן קלוריות של ממש. אחרת אין דרך להסביר כיצד כבר בבופה של ארוחת הבוקר (ע"ע) צורכים התיירים את כמות הקלוריות המומלצת לאדם ליום שלם, ולמרות זאת כשהם יוצאים מהמלון הם מסוגלים מייד לעצור בדוכן ולאכול ללא רגשות אשם איזה קרפ עם שוקולד או נקניקייה שמנונית. מכיוון שלפספס מאכל מקומי יהיה חטא גדול כמו לא ללכת לאטרקציה הגדולה ביותר בעיר, הרי שאין מנוס מלאכול לפחות שש ארוחות שונות ביום.
8. מגנים על ישראל
כל ישראלי שנוחת בארץ זרה מתנהג כאילו הוטל עליו לבצע מחקר השוואתי מקיף בין ישראל למדינה אליה הגיע. זה מתחיל בהשוואת מחירים כמובן ועובר להשוואת התנועה בכבישים, מקומות החנייה, יחס המוכרנים, אופי התושבים, הכלכלה, הפוליטיקה, הטלוויזיה ולבסוף גם השוואה בין הישראלים שמטיילים בחו"ל לישראלים בארץ. כמובן שבדרך כלל המחקר מוכיח שבישראל פחות טוב, אבל הסיכום בסופו של דבר תמיד יהיה שהכי טוב בבית.
9. מקיימים מצוות
התרמילאים הסטלנים בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק אינם מחמיצים ערב חג בבית חב"ד, התיירים בארה"ב ואירופה תמיד יחפשו איזה בית כנסת עתיק ויבדקו אם מתקיימת תפילה, ואם יש בית קברות הרי שזו חובה מוסרית להיכנס אליו. גם החילוני הכי כופר מגלה פתאום את הלב היהודי על אדמה זרה.
10. מתים על יונים
בישראל היונים נחשבות לאוייב המר של כל בעל מרפסת או חוטי כביסה, ולא פלא שמקצוע הדברת היונים הפך פופולרי במיוחד בשנים האחרונות. למעשה, אנחנו מתייחסים לציפורים מהזן הספציפי הזה כאל מקקים טורדניים בתחפושת. אבל רק נחתנו בחו"ל, והנה הן הופכות לסממן הרומנטיקה הראשי. כל התקבצות של יונים הופכת להזדמנות נהדרת לזרוק קצת גרעינים או פירורי לחם ולהאכילן. ייתכן שמדובר באיזושהי רומנטיזציה של האכלת יונים בככרות ערים אירופיות, אך ייתכן שבאופן תת-מודע אנחנו פשוט מעוניינים להגביר את בעיית היונים אצל המתחרים.
_wa.jpg)
יונים בוונציה. המטרד הכי רומנטי (צילום: דני שדה)
11. עומדים בתור
אם יש משהו שהישראלי מתעב זה לעמוד בתור, וזה בכלל לא משנה איזה תור זה. אם בקופת חולים, בדואר, בסופרמרקט, בכניסה למסעדה או למועדון, הישראלי יעשה הכל כדי להימנע מעמידה בתור. החל משיטת ה"אני רק שאלה" המוכרת, עובר בשיטת ה"הייתי כאן לפני כולם והלכתי, ביקשתי ממנו שישמור לי אבל הוא הלך..." ועד השיטה הבוטה והפשוטה של כניסה בכוח והידחפות. הכל, רק לא תור. לעתים נראה שאפילו אם התור היה לגרדום, הרי שהישראלי היה מנסה להידחף ולהיות ראשון בתור. אבל ראו זה פלא, אמנם במטוס עוד כולם נדחפים ודוחפים, אבל רק מגיעים לבדיקת הדרכונים של פקידי ההגירה הזרים, ולפתע הוא עומד בתור כמו כולם. האם זה פסבדו נימוסין או פשוט הליכה אחר האמרה "ברומא התנהג כרומאי", אין לדעת, אך העובדה היא פשוטה – הישראלי מסוגל לעמוד בתור, פשוט לא בישראל.
12. מבזבזים מים
ההתניה הישראלית לחסוך במים ככל שאפשר נעלמת כליל כשיוצאים מגבולות המדינה המיובשת שלנו. המקלחות בבית המלון מתארכות ומתארכות, המים בשעת צחצוח השיניים זורמים ללא הפרעה, ואמבטיית קצף הופכת חובה. לא משנה לאן טסנו, גם אם זה למדבר סהרה, הרי שתמיד נאמר לעצמנו: "לאלה יש יותר מדי מים. למעשה, אנחנו עושים להם טובה שאנחנו מבזבזים קצת".

אמבטיית קצף. חובה בכל טיול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
13. אומרים את האמת בפנים
אמנם הישראלי בישראל מדבר חופשי, מדבר המון ולא דופק חשבון בדרך כלל. אבל כשהוא נוחת בארץ זרה, שבה מספר דוברי העברית נמוך במיוחד, משתחררות חרצובות לשונו לגמרי. זאת הרי ההזדמנות לנצל את השפה הנידחת שלנו ולדבר בעברית על האנשים שלידנו. כך תמצא את התייר מקלל, מתבדח וסתם דופק גסויות וירידות על חשבון נהג המונית, המלצר במסעדה ולמעשה כל אדם שעובר ברחוב. כל זאת עושה התייר הישראלי תוך שהוא משתדל מאוד לא להשתמש במילים מוכרות היטב ברחבי העולם. הבעיה היא שלוקח קצת זמן להתרגל להפסיק להגיד כל מה שמתחשק לנו מתי שמתחשק לנו - ולכן אנו עלולים למצוא עצמנו מסתבכים בתור של הטיסה חזרה ארצה בגלל איזו אמירה לא במקום על האמא של מישהו.
14. יכולים להאשים באנטישמיות
המוזיאון נסגר בדיוק כשרצינו להיכנס? זה בגלל שהם שמעו שאנחנו מדברים עברית. הכרטיסן לא מוכן למכור לילד כרטיס מוזל כי הוא כבר בן 17? זה בגלל שהוא ראה את הדרכון. חייבים לפנות את החדר עד 11:00 בבוקר? זה בגלל שכתוב להם שאנחנו מישראל. לכל עוולה שנעשית כלפינו בחו"ל יש הסבר אחד הגיוני: הם פשוט אנטישמים שונאי ישראל. מילא זה, אבל למה אנחנו תמיד נזכרים שהמילה "נאצי" היא בינלאומית רק אחרי שפתחנו את הפה?