| |
המלחמה על מומבאי
בעיר מומבאי מגיעים לשיאם הניגודים הקיצוניים שמאפיינים את הודו: משכנות פאר לצד עוני מחפיר, יהלומנים ברולס רויס מול קבצנים חסרי בית. לאור המתקפה האכזרית שאירעה השבוע, גילי חסקין משרטט קווים לדמותה של העיר שנלחמת על עתידה
גילי חסקין
העשן הווירטואלי עדיין מיתמר מעל בתיה של מומבאי, אך העיר חזרה לשגרה. מהר מדי, לדעת רבים. הרחובות הסואנים, צופרי האוויר, הרעש. עיר שהיא אחד מסמליה של הודו ויחד עם זאת רחוקה להפליא מהתדמית האקזוטית, השלווה והמפתה שלה. זוהי עיר דינמית, סואנת, עם גורדי שחקים, פקקי תנועה, בתי קולנוע, בתי חרושת ונמל התעופה הגדול ביותר בתת היבשת.
אני מתבונן במסך, חרד לגורלם של בני הערובה, עצוב על אלו שקיפחו את חייהם ונזכר בבומביי של פעם, שהיתה עבורי, לפני למעלה משני עשורים, תחנת מעבר בדרך לטיול אקזוטי.
המלון שהפך לסמל. הטאג' מהאל לאחר ההתקפה האלימה (צילום: AFP)
מומבאי, בירת מדינת מאהאראשטרה שבמערב הודו, היא אי המחובר ליבשה המרכזית באמצעות גשרים. זהו מרכז העצבים של הודו, בירתה הכלכלית, מרכז תעשיית ההיי טק המקומית, מוקד כל התעשיות, החל מטקסטיל ועד פטרוכימיה, וגם של הפעילות הפיננסית והמסחר.
העיר מומבאי עומדת בראש התהליך של פריחת המעמד הבינוני בהודו. אבל בעוד היא שואפת להפוך לסינגפור מספר שתיים, היא מהווה מוקד למיליוני הכפריים העניים החיים ברחבי המדינה. אלה מרימים את גבם הכפוף מעל שדות האורז, החיטה והפשתן שלהם, רואים את המשאיות העמוסות בכל טוב הנוהרות אל העיר וחולמים על העתיד הטוב שימצאו ברחובותיה. הם זונחים את שדותיהם ויוצאים אל הכרך בעקבות החלומות. רובם ימצאו את עצמם בשכונות פחונים, בעוני מנוון ומדכא. בניהם יתפרנסו ממלאכות בתנאי עבדות ובשכר רעב, ובנותיהן יתדרדרו חלילה לזנות.
ההתפתחות הכלכלית מצד אחד, והמהגרים העניים מצד שני, הם אלה שמעצבים שוב ושוב את דמותה מחדש של מומבאי ושומרים על דמותה כיצור כלאיים שרגל אחת שלו כבר בשוק העולמי ורגל שנייה תקועה עדיין בתת היבשת הכפרית.
שכונות העוני של בומביי (צילום: mct)
מומבאי מתחרה בהצלחה בכלכתה על מראות העוני המחפירים ביותר. יש בה זוהמה אדירה וריכוז הופך קרביים של קבצנים. זוהי עיר של חסרי בית הישנים ברחובות, מובטלים ומבקשי עתיד טוב יותר, הזורמים אליה בקצב של אלפי אנשים ליום. כבר עתה מונה העיר כ-13 מיליון תושבים, והיא הגדולה ביותר בהודו ואחת הגדולות בעולם.
| שם טוב |
|
| מומבאי או בומביי? |
|
ב-1995 החליטה הממשלה המקומית לשנות את שם העיר ל"מומבאי", כחלק מחזרה לשורשים הפרה קולוניאליים. "מומבאי" הוא אחד מכינוייה של האלה קאלי, אם כי רוב המקומיים עדיין קוראים לה "בומביי". כפי שפעם הסביר לי סוחר תבלינים ערבי שפגשתיו ברכבת, בדרכנו ל"בומביי" והוסיף בחיוך: The one in India, not in Italy…" |
|
|
|
|
זו עיר שמאופיינת בניגודים בלתי נתפסים, מצמררים בדרך כלל, מקוממים לפרקים: משכנות פאר ועושר לצד עוני ודלות מחפירים, מגדלים פרסיים מול סימפוניה של צופרי אוויר, יהלומנים ברולס רויס מול דיירי פחונים, בתי תפילה אפופי קדושה מול משרדי בנקים, מכוניות פאר לצד ריקשות אופניים, מקדונלדס מול דוכנים לממכר צ'פאטי.
הניגודים הקיצוניים האלה, שמאפיינים את הודו כולה, מגיעים לשיאם במומבאי. יש הרואים בה חלון לעתידה של הגדולה בדמוקרטיות ומשום כך גם עיר של תקווה. יש הרואים בה עיר של ייאוש. שהרי כל אחד מוצא בהודו את מה שהוא מביא עמו. את החוויה הרוחנית מול שיא הגשמיות, את האיפוק מול האלימות.
משחקים קריקט על מדשאות המיידן (צילום: mct)
מעבר להיותה של מומבאי לב ליבה התעשייתי והתרבותי של הודו, היא מספקת את אותה מתקפה מרוכזת על חושיו של המטייל כפי שרק הודו יודעת לספק.
השם מומבאי מעלה בדרך כלל אסוציאציות של אוטובוסים אדומים כפולי קומה, תאי טלפון ציבוריים בסגנון בריטי, קריקט על מדשאות המיידן (Maidan) בסופי שבוע, מוניות בצבע שחור-צהוב (הגרסה ההודית ל"פיאט"), נחילי רוכלים וכפרי דייגים בתוך העיר ממש.
יש בה מראות מופלאים כמו הגבעות הצופות אל הים, מבנים שנבנו בעידן שהודו היתה היהלום שבכתר הבריטי, גנים ציבוריים מעוצבים להפליא, מקדש ג'ייניסטי מצועצע, מסגדים, טיילת מרהיבה, שווקים תוססים, מסעדות בכל הרמות, בתי כנסת. יש בה מוזיאונים, ארכיטקטורה מכל תקופה, אתרים היסטוריים, מקדשים וכמובן חגיגה של טעמים משובחים.
אבל מומבאי היא גם רובע האורות האדומים על כלוביו הידועים לשמצה, שכונות הפחונים הגדולות ביותר באסיה, פוליטיקה עדתית ואנשי מאפיה רבי עוצמה. כל אלה מתמודדים על עיצוב נשמתה של מומבאי. זוהי הודו במיטבה, וגם הודו ב"מירעה". לא לחינם משמשת מומבאי רקע לספר הטוב ביותר לטעמי שנכתב על הודו - הלוא הוא ספרו של רוהינטון מיסטרי, שמצליח להוביל את המטייל בנתיבי החמלה והרוע, וזכה לשם הקולע כל כך "איזון עדין".
השער שידע דרמות רבות. "השער להודו" (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
ואל מול המראות בטלוויזיה אני שב ונזכר איך הייתי מגיע מדי ערב ל"שער הודו" (The gate of India), שהנציח את ביקורו של "הנסיך מוויילס", הלוא הוא ג'ורג' החמישי. השער נבנה מאדמת בזלת צהבהבה והושפע מהסגנונות הבנייה המוסלמיים שהתפתחו במדינת גוז'אראט במאה ה-16. זהו השער להודו, תרתי משמע. שער שידע דרמות רבות.
השער הפך לסמל פופולרי של העיר ולמקום מפגש של תיירים ומקומיים. בעקבותיהם נוהרים לכאן מוכרי בלונים, שתדלנים, מתווכים וסרסורים למיניהם, צלמים ורוכלים המעניקים למקום צביון של בזאר מזרחי. בסתירה עצומה לכל אלה ניצב מאחור מלון טאג' מהל במלוא הדרו, מלון שהוא מוסד בפני עצמו ויעד לביקור.
את המלון בנה בשנת 1903 התעשיין הזורואסטי ג'יי אן טאטה. המסורת המקומית מספרת שנאסרה עליו הכניסה לאחת מבתי המלון האירופאים בעיר, הטענה שהוא "יליד" והעלבון הוביל אותו לבניית המלון המרשים ביותר של אז. זהו מלון יפהפה שגרם המדרגות המרשים שבו שווה ביקור. בלובי של המון, ועוד יותר מכך, במועדון היאכטות המלכותי של מומביי, הנמצא בסמוך, דומה שמחוגי הזמן עצרו מלכת בראשית המאה העשרים ואנו עדיין בימיו הגדולים של הראג'.
לא סתם פרצו הטרוריסטים דווקא למלון זה, שאין כמותו לסמל את העיר ואלי גם את פניה הקוסמופוליטיים של הודו - אותם פנים הזרים כל כך לרוח הרעה של המפגעים.
|
