שודדי הזמן המופלאים

כבר חמש מאות שנה שהם עומדים שם, לאורך שלושה קילומטרים על גדות נהר הסיין בפאריז – אבל עכשיו הם נלחמים על חייהם. עם מגדלי אייפל קטנים מפלסטיק שהם גם פנס כיס מתוצרת סין, עם מגנטים למקררים בצורת כנסית נוטר דאם, עם פוסטרים מגניבים של להקות דת' מטאל - ועם מעט מאד, מעט מדי ספרים.

הבוקיניסטים (מקור שמם הוא במילה ההולנדית בוקין, "ספר קטן") יצאו בחודשים האחרונים מגבולות ארגזי המתכת הירוקים שלהם וצבאו על עירית פאריז, שמסדירה את התנהלותה של חנות הספרים הגדולה בתבל תחת כיפת השמיים. טענתם -  ככה אי אפשר יותר: הפריזאים הרי כבר מזמן לא יורדים לנהר, הם מעדיפים לשבת בבית. ספרים זולים? הם קונים באינטרנט.

והתיירים, מה לעשות, רובם לא יודעים צרפתית, הם באים רק כדי לצלם את הדוכנים האלה, ומה שהם קונים הוא בדיוק הפלסטיק חסר הטעם שלבוקיניסטים מותר למכור כמוהו רק על גבי ארגז מתכת אחד מתוך ארבעה שהעירייה מקציבה לכל סוחר.

ספרים זולים קונים היום רק באינטרנט (צילום: Gettyimages)

הם היו שם מעט אחרי המצאת הדפוס, וכבר בראשית הדברים התנהלה מלחמה על הסחורה. במאה ה-16 כבר היו באירופה יותר מאלף דפסים שונים, שהנפיקו לציבור בעיקר ספרי תנ"ך ומעט תחריטים דתיים, לרוב אלגוריים, כרוכים ביד עמל ומתפרקים מהר נורא ויקרים להחריד. חנויות ספרים לא היו כלל: את פרי עמלם של גוטנברג ויורשיו אפשר היה למצוא בספריות של הכנסיה ושל אצילים עתירי ממון, אבל אלה היו כמובן סגורות לקהל, שגם הוא, בינינו, לא הצטיין ברובו במלאכת פענוח האלף-בית.

הכנסיה קתולית בצרפת, יחד עם הממסד המשפטי, פיקחו בעין בוחנת על מה שהיה מותר ומה שהיה אסור להדפיס: סוחרים נודדים, מצויידים רק בארגז, הופיעו אז על גדות הסיין והציעו את מרכולתם. הנה, כתבי ראבלה, איש שהכנסיה הכריזה עליו בן-מוות לא אחת. והנה המון עלונים מוברחים מהולנד וגרמניה, של אנשים שדבריהם הם דברי כפירה מוחלטת בכנסיה עצמה וקוראים להם פרוטסטנטים.

מילים אסורות מתחת לגלימות

לאורך השנים העקובות מדם של מלחמות הדת באירופה, הם עמדו לאורך הסיין שבעה ימים בשבוע, ובצד ספרים לגיטימיים לגמרי בהנחה גדולה, מצאו את הקוראים הנכונים לפילוסופיה ולתיאולוגיה החדשה, ואלה מיהרו למקום מבטחים כשמלים אסורות ויקרות נורא חבויות מתחת לגלימותיהם.

שבעה ימים בשבוע לאורך הסיין (צילום: Gettyimages)

הם היו שם גם כשראשים התגלגלו ברחובות פאריז במהפכה הצרפתית. לא רק אריסים ועניים שוחררו מכבלי האצילים, אלא גם ספרים: לעתים קרובות זה היה על דרך הביזה, כשטירות האצילים הפכו למוקד זעמם של פשוטי העם והספריות הגדולות והמפוארות נשדדו והובאו לבוקיניסטים. אולי הם ימצאו בהם משהו.

והם מצאו ומכרו וכך הצילו מכלייה את אוצרות התרבות של המשטר הישן. הם גם בהחלט הוזילו את מחירה של הספרות הכרוכה לאנשים שכבר ידעו לקרוא, אבל עדיין לא ידעו איך עושים כסף כדי לקנות ספרים.

במאה ה-19 כבר אי אפשר היה לצייר את נופי הסיין בלעדיהם. הם היו הראשונים להפיץ את בשורת המודרנה, הראשונים שהבינו כי ספרי ז'ול ורן וספרי המשוררים המקוללים הם-הם העולם החדש, ולאו דווקא מה שראה אור בבתי הוצאה גדולים ומהוגנים. כמה מהם ידעו גם לאגור יפה והחלו להתמחות במסחר בספרים עתיקים.

עד לשנות השמונים של המאה שעברה, אפשר היה, בלי מאמץ מיוחד, למצוא מהדורה ראשונה של שירי בודלייר, של רומנים מאת אלכסנדר דומא או מאת וורן, בשיטוט אקראי על פני המדפים המאולתרים, בין ספרים ארוזים בקפידה בניילונים, שלא יבולע להם רע במזג אויר הפכפך ותחת ידיהם הבוחנות של הסקרנים.

כל אחד יכול להיות בוקיניסט

אז כבר היו ממוסדים, כמובן. אחרי כמה מאות שנים של מלחמה בתופעה, עירית פאריז הכירה בתרומתם של הבוקיניסטים לחיי התרבות, והסדירה את חייהם בשורה של צווים. לידיעת המעוניינים - תיאורטית, כל אחד יכול להיות בוקיניסט. יש רשימת המתנה של שמונה שנים, והיא לא מבטיחה את המקומות הטובים ביותר, כמו ממש ליד הפונט נף, מול מסעדת היוקרה של גי סבואה הקרויה, איך לא, "הבוקיניסטים".

העירייה הסדירה את חייהם בשורה של צוים (צילום: Gettyimages)

את פיסות המרצפת הנחשקות יקבלו הותיקים. הם והחדשים כאחד ישלמו לעירייה תמורת שכירות המרצפת סכום לא גדול של 100 יורו לשנה, אבל הם מחויבים להחזיק את ארגזי המתכת במצב תקין, ולצבוע אותם בירוק כהה האחיד שגם הוא מסימני ההיכר שלהם. בנוסף, הדוכן הקטן והאחיד שלהם צריך להיות פתוח לפחות ארבעה ימים בשבוע, כל שבוע. כן, גם בטמפרטורות של מתחת לאפס, שבהן אפילו הפריזאים המטורפים ביותר לא מוציאים את האף החוצה והתיירים הולכים להתחמם במקדונלד'ס.

שנים ארוכות הם היו תחנה הכרחית שלי בכל מסע לפאריז, ובדרך כלל הייתי צריכה שישמרו עלי מפני הרצון להשאיר שם את כל המטבע הזר שהיה בכיס. מהדורה ראשונה של "מאהבה של ליידי צ'טרליי" היתה מעבר ליכולתי, אבל דקות ארוכות החזקתי את הספר הזה, שפעם היה אסור להפצה באנגליה ונדפס בכלל בצרפת, כמי שמחזיק ביד פיסת היסטוריה.

גם דברים אחרים, יקרים פחות ונדירים יותר, הגיעו מן הסיין לספריה הביתית. פעם אפילו סחבתי איתי משם מזוודה גדולה וגדושה בכל כתבי גתה מהדורת 1911. עד היום אלה הספרים היפים ביותר בספרייה שלי. עד היום אני לא מצטערת שלא נשארה לי אז אגורה לדיוטי פרי.

לאורך הנהר אפשר היה לפגוש נשמות רומנטיות: סטודנטים בז'קטים מהוהים, שלא ברור להם מנין תגיע הארוחה החמה הבאה שלהם, אבל בכיס המעיל שלהם שוכן "עוד אירק על קבריכן" של בוריס ויאן במהדורת כיס קטנה וזולה במיוחד. וכמובן סופרים, משוררים וכותבים למגרה מכל אומה באירופה.

בלזאק אמר פעם שהבוקיניסטים הם שודדי-זמן, והוא צדק, מפני שאוהבי ספרים אוהבים גם להתעכב לידם אם רק מניחים להם. אצל הבוקיניסטים, איש לא הביט בלקוחות בזעף מפני שנשארו זמן רב מדי. אבל עכשיו הם לא נשארים. אם הבוקיניסטים צודקים, הם בכלל לא באים.

כרגיל, האינטרנט אשם

את האשמה תולים בשינוי הרגלי הקריאה ורכישת הספרים של הצרפתים, וכרגיל, האינטרנט אשם. האמת היא שדווקא חנויות הרשת הגדולות בצרפת, ה-FNAC, שהיו הראשונות לשלב על מדפיהן ספרים ודיסקים ושטויות נוצצות, הן שחוללו את הדעיכה ההדרגתית של הסוחרים מן הנהר, הן והתיירים שצבאו עליהן, אבל לא כחנות ספרים חיה אלא כקוריוז פריסאי נוסף שצריך לצלם ולעבור הלאה.

וכך הזדחלו אל הדוכנים מגנטים ופוסטרים ומניפות ועטים וספלים. בתחילה רק מזכרות

פריזאיות ועכשיו - כל מה שאפשר. העירייה נזעקה וקראה להם להשיב את "התוכן האינטלקטואלי" לארגזים. והם, בעליבותם החדשה, אמרו לעירייה שתוכן אינטלקטואלי זה נחמד, אבל בממוצע הם עושים 20 יורו ליום וככה אי אפשר לחיות.

מה יהיה עליהם? האם ייעלמו? האם יהפכו לשלושה קילומטרים של מזכרות אחידות תוצרת סין? מי שאוהב את פאריז ואוהב ספרים, לא מוכן לראות את מוכרי הספרים הותיקים בעולם נעלמים ממנה לגמרי. אבל מי שמחפש תחריט נאה מן המאה ה- 19 במחיר ראוי, או מבחר מהבלשים של ז'ורז' סימנון בהוצאות נושנות ומלאות ריח של ספרים-של-פעם, עדיין יכול להספיק ולמצוא אותם. נכון, הם לא זולים כמו אייפל מפלסטיק, אבל במבחן הזמן, תמיד יהיו שווים יותר.