רק היא, אני - והזדמנות שמחכה להתממש
אבל כשהלב דופק פתאום נעלמות גם השנינות והיכולת המילולית, והאומץ מתכווץ לידי נקודה קטנה ולא מושגת אי שם בחלל החיצון, ואט אט אני מוצא את עצמי שוב הופך לאדם כפוף, עילג ואפרורי עם חולצה מכופתרת מהתור בסופר
וכשהלב דופק, רק אז המחשבות מרפות. פתאום אין עבר ואין עתיד, יש רק אותה ואותי ואת ההזדמנות שמחכה להתממש, להבשיל לידי מבט, חיוך, מגע. אבל כשהלב דופק נעלמות גם השנינות והיכולת המילולית, והאומץ מתכווץ לידי נקודה קטנה ולא מושגת אי שם בחלל החיצון, ואט אט אני מוצא את עצמי שוב הופך לאדם כפוף, עילג ואפרורי עם חולצה מכופתרת מהתור בסופר.
יש כאלה שחושבים שהחיים לא מעניקים להם מספיק הזדמנויות, בעוד שלמעשה הן קיימות מסביבנו בשפע, - אנחנו רק מעדיפים להתעלם מהן, כדי לא לשבור את השגרה המקוללת. לפחות עם השעמום הזה אנחנו מרגישים בנוח.
"זו הקופה המהירה?" שאלתי. זה המקסימום שהייתי יכול להוציא מעצמי באותו הרגע.
"אני לא חושבת שיש להם כאן דבר כזה", השיבה.
הנה את רואה, אני דווקא בחור מצחיק
התור התקצר במהירות. דוקא עכשיו, כשאני ממש צריך איזו עגלה עמוסה כל טוב בראש התור, החליטו שם לקנות רק כמה פריטים בודדים. זה בטח תור לרווקים, גיחכתי לעצמי. הנה את רואה, אני דווקא בחור מצחיק, אילו רק היית יודעת כמה. גם היא רווקה, חשבתי לעצמי. בשקית שהתנדנדה מידה היו כמה מוצרים דלי שומן להעביר איתם את הסופ"ש. אילו היתה עם מישהו בטח היתה מוסיפה גם איזו פסטה ורוטב שמנת ואולי מצרפת בקבוק יין.
מזל שאין חוק נגד בהייה בבחורות, אחרת היו בטח עוצרים אותי באותו הרגע. הבטתי בה שוב ושוב ונשבתי בקסמיה – מעטה של אצילות אפף אותה והפריד בינה ובין העולם העייף, הרדום שבחוץ. התבוננתי לרגע בקווצות השיער המורדות שברחו מאחורי אוזנה וזכו לתשומת לב מידית מאצבעותיה, כל כך רציתי להיות שם לרגע במקומן.
"עזוב, מה הסיכוי שהיא תסכים. תראה כמה היא מדהימה". הבטתי לצדדים, לא היה שם איש. "וגם אם תסכים, מה הסיכוי שתתאימו?"
לך מכאן, ניסיתי לסלק אותו בכל כוחי, אבל ככל שניסיתי הוא הלך והתעצם, התפשט בתוכי כמו סרטן ממאיר, שלח גרורות משתקות לכל עבר.
"ואולי זו אשתי?" ניסיתי להשיב מלחמה בקול רפה "אולי זו ההזדמנות של חיי?"
אבל הוא לא טרח להקשיב, הוא היה כבר בדרכו אליה, מוודא שגם אם אחליט ברגע של אומץ ללכת עד הסוף, היא תהיה מלאה בספקות משל עצמה. הוא יסודי, לא משאיר מקום לטעויות, חושב על הכל.
שמחים שלא נכנענו לקול המפחיד ההוא
היום יש לנו מין ריטואל כזה שביום השנה להיכרות בינינו, אנחנו הולכים לסוּפר הזה ששנינו עצרנו בו אז לגמרי במקרה, קונים מצרכים להכנת פסטה ברוטב שמנת, מוסיפים איזה יין טוב, ומבשלים לעצמנו ארוחה. אחר כך אנחנו מתיישבים לאכול לאור נרות, צוחקים, מחליפים מבטים, משלבים ידיים, ובעיקר - שמחים שלא נכנענו לקול המפחיד ההוא שניסה להפריד בינינו. בסוף הארוחה אנחנו תמיד חוזרים להתווכח על איך נפגשנו, לכל אחד יש את הגירסה שלו לאיך זה קרה בדיוק. לדעתי, היא לא ממש זוכרת או אולי נותנת לזה פרשנות משלה, האמת שזה הלך בדיוק ככה:
יש לי מין מכשיר כזה שיכול לעצור את הזמן לכמה שניות. ובאותן שניות הכל קופא במקום, דממה מוחלטת, כמו בסרט מדע בדיוני. הוא מונח אצלי תמיד בכיס למקרה שאני לא אהיה החלטי, משהו יפחיד אותי פתאום, או באופן כללי אצטרך עוד כמה שניות להתארגן על עצמי ולוודא שאני עושה את הצעד הנכון, חלילה לא לטעות. המכשיר הזה עוזר לי גם להתחיל לדבר עם בחורות שנקרות בדרכי. אני עוצר את הזמן, לוקח נשימה ארוכה, מסדר לעצמי את המחשבות, מוצא את המשפט הנכון והולך על זה. ככה אני אף פעם לא מדבר שטויות, מאה אחוזי הצלחה. ובאותו היום, איך שראיתי אותה, לא היססתי לשנייה, הושטתי את היד לכיס ועצרתי את הזמן, ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, בלי לבדוק אפילו אם זה מתאים לאנשים מסביבי. ולאחר כמה שניות, כשהעולם חזר למסלולו, ניגשתי אליה בביטחון ואמרתי לה: "את מדהימה, בשבילך אני מוכן לעצור את הזמן". היא חייכה במבוכה ואמרה לי ש...
.
"אתה חולם".
"מה?" השבתי בפליאה.
"אדוני אתה חולם".
"מה, למה?"
"יש לך כרטיס מועדון?"
"לא אני רק אה... שנייה אה..."
"שאלתי אותך כבר פעמיים, יש לך כרטיס מועדון או לא? אתה מעכב את התור".
"אהה... לא, לא אין לי... אה..."
הסתכלתי מסביב, היא כבר לא היתה שם יותר.
לפעמים החיים מעניקים לנו רק דקה ואי אפשר לעצור אותה, אפילו לא לשנייה.
