שתמצא תחביב

אפשר להבין את ג'יי קיי רולינג. משעמם לה. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן עיני כל העולם היו נשואות אליה פורסם סוף סוף הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר" והשאיר אותה עם המון זמן פנוי. וזה לא שאין לי סימפטיה אליה  - האישה אחראית לכמה משעות הקריאה הכי מענגות שעברו עלי בשנים האחרונות. אבל השעה שהקדשתי לקריאת "מעשיות בידל הפייטן" היא בהחלט לא אחת מהן.

רולינג. משועממת (צילום: AP)

קשה לכתוב ביקורת על "מעשיו בידל הפייטן". בעיקר קשה להפריד בין הספר עצמו לבין ערימת הציפיות שרובצת עליו. בין הספר עצמו לבין הכותרת "מעולמו של הארי פוטר" שמתנוססת עליו. כי יש הארי פוטר, ויש תעשיית הארי פוטר. ו"בידל" הוא ללא ספק תוצר לוואי של התעשייה ולא של הדמות הספרותית שכבשה מיליוני לבבות צעירים ובוגרים בכל רחבי העולם.

ערימה מחופפת של אגדות קצרצרות

רציתי שבידל יחולל עבורי את הקסם שחולל בזמנו "הארי פוטר ואבן החכמים", הספר הראשון בסדרה. שייתן לי שוב את התחושה שאני ילדה בת 12 שפוגשת לראשונה חבר ספרותי חדש, כזה שהיא יודעת שהולך ללוות אותה כל חייה, ממש כמו צ'רלי מ"צ'רלי והשוקולדה" או קיזי מ"קיזי הילדה הצוענייה". שיציף את הגוף בהתרגשות ומתח וסקרנות ויכניס אותי לכוננות "רק שלא ייגמר כל כך מהר" שאפיינה את הקריאה בכל אחד מספרי הסדרה. במקום זה קיבלתי ערימה מחופפת של אגדות קצרצרות, שהערות השוליים מנסות – ומצליחות רק לפעמים – להעלות קצת סומק על לחייהן השדופות.

כבר בעת קריאת ההקדמה החלה לטפס עלי תחושת אי נוחות מסוימת. משהו מרגיש מזויף, כאילו רולינג מתאמצת מדי, מתנחמדת מדי – מתחנפת אפילו – אוסף של תכונות שממש לא מאפיינות את הכתיבה שלה בשגרה ההוגוורטסית. "קיבלנו את רשותה האדיבה של מנהלת הוגוורטס כיום, הפרופסור מינרווה מקגונגל, לפרסם את הערותיו של הפרופסור דמבלדור יחד עם תרגום חדש ומעודכן של הרמיוני גריינג'ר". נו באמת.

ואז מגיעות האגדות עצמן. והן – אין מילה יותר טובה מזו – מעצבנות. הגיבורים מעצבנים, הדלות של הפרטים מעצבנת, מוסר ההשכל מעצבן. במקומות שרולינג גולשת לגרוטסקיות הן מעצבנות אפילו יותר. יוצאת דופן היא האגדה על "מעיין המזל הטוב", שיש בה קצת יותר חמימות ונגיעות של קסם, ויש כמובן את "מעשה בשלושה אחים", אגדת אוצרות המוות שתופסת מקום כה חשוב בהארי פוטר האחרון, אבל בסך הכל העולם הספרותי לא הרוויח כלום מהספר הזה. וגם עולמו של הארי פוטר הסתדר מצוין בלעדיו.

יותר מדי זמן עבר מאז הארי פוטר וחפצי המוות (צילום: דודו אזולאי)

אולי האשם הוא במרחק בין הפרסום של בידל לפרסום של "הארי פוטר ואוצרות המוות", שאותו בלעתי בשקיקה – בלי לחכות אפילו לתרגום – על חשבון שעות שינה יקרות כמו שרק שעות שינה בחופשת לידה יכולות להיות יקרות. אולי אם הייתי קוראת אותו בצמוד ל"הארי פוטר ואוצרות המוות" הייתי מרגישה את הערך המוסף שהוא אמור להעניק. אבל במרחק של שנה וחצי, כשהפרטים המדויקים כבר היטשטשו מעט, זה ממש לא קרה.

אסור היה להפיץ

אפשר לציין לטובה את הגיבורות הפמיניסטיות יחסית שבראה רולינג, ויש גם כמה תובנות

נחמדות על עולם הקוסמים בהערות של דמבלדור, אבל גם אלה לא מצליחים לעמעם את התחושה שמוטב היה לרולינג להשאיר את "בידל" בגבולות שבעת העותקים שהיא שירבטה בכתב ידה והעניקה במתנה או מכרה במכירות פומביות, ולא להפוך אותו לפרוייקט מסחרי.

מי שחושב שאפשר לארוז לנו שאריות מחוממות בעטיפה יוקרתית ועוד למכור לנו אותן במחיר השערורייתי של 88 שקל, שיחשוב על דרכים יותר מוצלחות לגייס כספים עבור ילדים במוסדות חסות. אנחנו התרגלנו לדבר האמיתי, ועד שרולינג לא תאזור אומץ לברוא עבורנו גיבור ספרותי חדש – שתסתפק במטותא במיליונים שכבר יש לה ותפנה לנו זמן לקריאת ספרים מוצלחים באמת.

מעשיות בידל הפייטן, ג'יי קיי רולינג, מאנגלית גילי בר הלל סמו, ספרי עליית הגג ידיעות אחרונות, 118 עמ'