מגרשי יהודים לא ינצחו

במקביל, קראתי השבוע את ספרו של משה יעלון, "דרך ארוכה קצרה". הוא מתאר התנהלות של מדינה שכבר פשטה את הרגל אך טרם הכריזה על כך רשמית. הוא מתאר שלטון מושחת שלא היה מוכן להכיר בעובדה שערפאת הוא אויב, גם לאחר שכל הכתובות היו על הקיר. מדינת ישראל מצאה לעצמה בקלות אויב אחר. אויב שהיה בשר מבשרה ועכשיו הוא הסרטן שכל צרות המדינה קשורות בו: נאמני ארץ ישראל.

גם התקשורת הצטרפה לחגיגה, או שמא יצרה אותה. הדיווחים שאני שמעתי על הפינוי בבית השלום היו מוטים וחד צדדיים, עניין לא חדש בהקשר זה. אך מעבר לכך, הטרמינולוגיה הייתה טרמינולוגיה של מלחמה באויב. "הבית טוהר" "הבית נקי כרגע לגמרי" הציטוטים מדויקים. אם מישהו מנאמני ארץ ישראל עוד לא הבין את זה בהתנתקות, כדאי שיבין עכשיו: מדובר בהכרזת מלחמה של השלטון הרקוב ביותר שהיה כאן, על כך אין עוררין, על יהודים מסקטור מסוים בשל היותם בני הסקטור הזה. יאיר לפיד הודה בכך כבר לאחר ההתנתקות. מזמן לא מדובר בהסכמי שלום. יש כאן רדיפה מחושבת שמנוצלת לצרכים פוליטיים וכלכליים.

בתקשורת מציירים את נוער הגבעות כצעירים פנאטים. אך השלטון והתקשורת בישראל 2008 פנאטים לא פחות. ויתורים טריטוריאליים הם כבר לא עוד אמצעי להשגת שלום. הם הפכו למטרה בפני עצמה. מטרה בדמות אינטרסים מיידיים של המשולש הון-שלטון-תקשורת, ולא אינטרסים רחבים לטווח ארוך של מדינה. זו פנאטיות לשמה.

המונח "פאשיסטים" שבו מכנים את נוער הגבעות מתאים דווקא לשלטון שטוען ששלטון החוק נמצא מעל כל ערך אחר. דיבורים על שלטון החוק כערך עליון, אחד ויחיד, מוכרים לנו ממקומות אחרים ולא נעימים. גרוע מכך. שלטון החוק פועל באופן סלקטיבי ולא שוויוני בעליל, בג"ץ קעדאן יוכיח.

שלטון הנוהג בפאשיזם מסוכן יותר מקבוצה קטנה שעושה זאת. בנוסף, כשבית המשפט קובע כי הוכחה לקנייה לא מהווה בהכרח הוכחה לקנייה, המושג חוק עובר תהליך של גיחוך.

ישראל של 2008 לא מממשת את המטרה העיקרית שלשמה נוסדה - להיות עם חופשי בארצנו. מוריס אברהם, בעליו החוקי של בית השלום ותושב ארצות הברית, אמר שדבר כזה לא היה קורה בשום מדינה מערבית אחרת. מדינת ישראל פועלת בשיטתיות נגד הימצאותם של יהודים במקומות מסוימים.

ישראל הפכה למקום הכי פחות בטוח ליהודים. היא בנתה צבא שילחם ביהודים ונתנה לו נשק, מים ואנרגיה. היא מפעילה מדיניות שהספר הלבן מחוויר לידה בהתנחלויות, כשהמטרה היא שכל בנייה נוספת תיחשב לא חוקית ותיווצר גטואיזציה של השטח. הבריטים, להבדיל, לפחות אישרו לבנות חומה ומגדל.

אחרי כל זה, הסקר הזה ניחם אותי. אולי האליטות כאן חיות בסרט משלהן, והעם חי בסרט אחר לגמרי. אבל דבר אחד ברור: בטווח הארוך הניצחון ידוע מראש. השלטון המושחת ניצח אולי בקרב, אך במלחמה הוא יפסיד. כי שלטון מושחת ורקוב תמיד מפסיד לעצמו בסוף.

הוא יפסיד כי אנחנו, כולנו, נולדנו בחברון לפני 4,000 שנה ולא בבזל לפני 100 שנה. כי המלך הנצחי שלנו, דוד, התחיל למלוך בחברון. כי הרבה לפני שמישהו חשב על מדינה, יהודים חיו בחברון, בנו בה בתים ומתו בה. כבר גירשו אותנו משם כמה פעמים. כבר טבחו והרגו, ועושים זאת גם היום. תמיד חזרנו לעיר אבותינו, למקום בו הכל התחיל. גם אם מדינת ישראל תחליט להצטרף לרשימה המפוקפקת של מגרשי יהודים מעיר האבות, אותנו היא לא תשבור.

אסף כהן, בוגר החוג לתקשורת במכללת ליפשיץ להוראה