מחרימה ארוחות משפחתיות עד שאמצא מישהו
החלטתי שעד שלא יהיה לי בן זוג קבוע להגיע איתו לארוחות השבת, אני לא מתקרבת לבית משפחתי בנס ציונה. אמנם הם כבר לא שואלים, אבל אני רואה בעצמי את סימני השאלה מהבהבים באישונים שלהם: "נו מתי? את כמעט בת 37!"
העיר הזו שכל השבוע צריכה להתמודד עם פעילות של אנשים נמרצים, רעש וצפיפות נוראית, סוף סוף, זוכה לכמה שעות של חסד, כמה שעות של מנוחת שבת, של אגירת כוחות לפני ההסתערות הבאה, הבליינים הצעירים שיכבשו אותה, כיבוש שונה מאלה הכובשים אותה באמצע השבוע.
בשדרות בן ציון פניתי לכיוון רחוב מלצ'ט. מצחיק, חשבתי לעצמי, היכן שגדלתי, בנס ציונה, כשהולכים ברחובות כאלה צרים כמו מלצ'ט בשעות בין הערבים של יום שישי, חוש הריח פועל שעות נוספות.
ריחות התבשילים מתפרצים לרחובות "צורחים" לעוברים והשבים, תריחו תריחו את היום המיוחד הזה, ואילו כאן בעיר הזו שאימצתי בכוח, הריח שניכר באפי הוא לא אחר מאשר זה הנפלט בחוצפה מאגזוזי האופנועים של השליחים, היחידים שעובדים שעות נוספות במקום לנוח בערב שבת.
אבל אני החלטתי שעד שלא יהיה לי בן זוג קבוע להגיע איתו לארוחות הערב של יום שישי, אני לנס ציונה מתקרבת רק עם קריאה של צו חרום. אני לא יכולה יותר לסבול את המבטים של משפחתי, אומנם הם כבר לא שואלים, אבל אני רואה לבד את סימני השאלה מהבהבים באישונים שלהם: "נו מתי? את כמעט בת 37, למה? למי את מחכה?".
מביך לפגוש את הבליינד דייט בדרך לדייט
בבורוכוב אני פונה לכיוון קינג ג'ורג', בצד השני של המדרכה צועד במרץ גבר בודד. אולי זה הוא? אני תוהה, הוא אמר שהוא ילבש חולצה שחורה וג'ינס, הוא אמר שהוא גבוה, שיער שחור, הוא אמר שהוא רזה ושיש לו עיניים כחולות, עיניים.... אולי שיסתובב? אולי בעצם לא, ואם כן מה זה יעזור? אני בכל מקרה לא אצליח לראות את הצבע מהמרחק הזה.
הוא מסתובב, אוי לא, זה נורא, אין דבר מביך יותר מלפגוש את הבליינד דייט בדרך לבליינד דייט. הוא ישר יזהה אותי, אין סיכוי שיפספס, אמרתי שאלבש שמלה אדומה, סובבתי את הראש בתקווה לראות אם במקרה יש עוד מישהי צועדת ברחוב בשמלה אדומה, אבל לשווא.
הוא נעצר על סף המדרכה, הפסקתי לנשום, הוא הסתכל עלי, חייך חיוך קטן, אני בטוחה שזה היה חיוך, בחן שאין מכונית וחצה את הכביש באלכסון, עלה על המדרכה, הישיר מבט לדרכו, וזהו, המשיך, פנה ימינה לרחוב פרץ חיות.
תוך שנייה התפוגגו כל התקוות, הפחדים והאכזבות, תוך שנייה חזרה הנשימה. מיהרתי לפינת הרחובות בורכוב ופרץ חיות, נעמדתי לרגע והסתכלי עליו מתרחק ממני, לא נורא, ניסיתי לעודד את עצמי, הוא בכלל לא הסגנון שלי.
"סלט עוף זה כמו גבר טוב"
המשכתי לצעוד עוד חמש דקות עד שהגעתי לבית הקפה המועדף עלי ברחוב קינג גורג'. להבדיל מימי שישי האחרונים, שבהם אורנה ואני היינו מטיילות להנאתנו בעיר ובסוף כרגיל מחליטות בספונטניות לאכול סלט בבית קפה, הפעם הזמנתי מקום.
באחד מימי שישי שלנו אורנה הצליחה לשכנע אותי לשבת איתה בקפה בשדרות בן גוריון, הזמנתי סלט עוף, ופשוט לא יכולתי לסיים אותו. העוף היה מיובש על סף החרוך, העלים עייפים על גבול הרקובים והרוטב מלא מיונז.
"סלט עוף זה כמו גבר טוב", אמרתי לה, "כשמוצאים את האחד, זה שיש לו את כל המעלות: הגשה נאה, טעם טוב, טריות, בשר איכותי, מחיר סביר וכדומה - אסור לעזוב אותו, צריך לאחוז בו בחוזקה להשקיע ולטפח אותו על מנת לשמר את האיכות". מאז אני מאמינה שאם בקפה שלי בקינג ג'ורג' מצאתי את סלט העוף האולטימטיבי, זה אולי סימן שגם את הגבר שלי אפגוש בקפה הזה.
המארחת ליוותה אותי למקום שהזמנתי. התיישבתי עם הפנים לכניסה כדי שאזהה אותו. כעבור כמה דקות ניגשה המלצרית והניחה תפריטים על השולחן. אמרתי לה שאני מחכה למישהו ולכן אמתין עם ההזמנה, בינתיים ביקשתי כוס מים עם קרח ולימון. הצצתי בשעון, הקדמתי קצת, קבענו בשש. לא נורא, ניחמתי את עצמי, עשר דקות לחכות זה סביר.
המקום היה יחסית מלא, זה נחמד, חשבתי, יפה שאנשים מתאחדים לציין את יום שישי, כמו שאורנה ואני עושות. היא ביקשה שאתקשר אליה כשתסתיים הפגישה, היא היתה סקרנית לדעת אם הוא חתיך כמו שהוא תיאר את עצמו באתר.
ישבתי ובהיתי בו, הוא הביט בי חזרה
הוא לא מגיע, כבר שש ורבע, מה יהיה? אני מוציאה מהתיק את הטלפון הנייד ובודקת האם במקרה פספסתי שיחה. בעודי בודקת אם היו לי שיחות, אני קולטת גבר גבוה שרירי, שחרחר בעל עיניים כחולות עומד בפתח בית הקפה סורק את השולחנות. זהו, קבעתי, זה הוא, תחושת זרם משונה טיפסה מכפות הרגליים שלי.
ישבתי ובהיתי בו, הוא הביט בי חזרה, אחר כך הוא הפנה מבט לעבר שולחן של בנות שישבו לצידי, והחל לפסוע לכיווני תוך שהוא נועץ בי זוג עיניים תכולות. ככל שהתקרב אלי הבנתי שההתרגשות שלי היתה לחינם. מבטו סטה ימינה לכיוון שולחן הבנות והחיוך שלו התעצם בהתאם לכיוון הסטייה.
קריאות התרגשות נשמעו עם הופעתו ליד שולחן הבנות, הוא נשק לבחורה לחברתה שישבה עם הגב אלי, על כף ידו בצבצה טבעת. זה ברור, היא שלו. לא עוברות חמש דקות ועל השולחן מסתערים עוד שני גברים, כל אחד עם שני ילדים קטנים שקוראים "אמא, אמא!" בקול רם וקופצים משמחה למראה הנשים, הנשים האלה, בגילי, מחזירות חיבוקים ונשיקות, משנות את פניהן מנשים קלילות מבושמות מיין לנשים רציניות, הגונות ומיושבות בדעתן.
שש וחצי, הוא לא מגיע. לקחתי לגימה הרמתי עיניים והבטתי בעוברים ברחוב, מבעד לחלון הראווה של בית הקפה היה נדמה לי שראיתי את הגבר מרחוב מלצ'ט, הוא ראה שהסתכלתי עליו, קצת נבהל והמשיך ללכת.
הזמנתי סלט עוף, לחם קל ומיץ תפוזים. שתיתי מהמיץ והרגשתי צריבה לא נעימה על הלשון, המיץ היה תוסס. ניסיתי לבצוע חתיכה מהלחם, אבל הוא היה קשה, בלתי אכיל. הסלט עוף היה כרגיל בסדר, אבל סלט עוף לבד כנראה לא תמיד מספיק.
האימייל של ענבל
לפנייה לכתב/ת 
