הילדים שלנו הכי עצבניים בעולם? לא?!

הילדים? שלנו? במקום הראשון בעולם בעצבים? ובכעס? מה אתם אומרים! לא שמנו לב. באמת? ואנחנו חשבנו שהם עוגות סברינה מתקתקות ונוטפות מי סוכר, שיושבות בנחת במגשי אלומיניום מרובעים וקוראות הייקו.

איך הם לא יהיו עצבניים, איך, אם הם מחוברים למסכים מרצדים שמעשנים ומחוררים להם את מה שעוד נשאר מהמוח?

איך הם לא יהיו עצבניים, איך, אם לא מרשים להם לראות טלוויזיה גם באמצע השיעור? מה זאת אומרת בשביל מה? אתם לא סקרנים לדעת האם בובליל כבר קם משנת הלפני-צהריים שלו? הרי זה יכול לשגע מעצבים כשאתה חייב לבדוק מה קורה עם האח הגדול שלך, אבל מחוייב בדיוק להקשיב למורה המשעממת לתנ"ך, שמסבירה על הריאליטי שסידר אלוהים לאבות אבותינו במדבר.

ואיך הם לא יהיו עצבניים, איך, אם הם ממוסמרים ל"ספור" ושוקדים שעות על בניית עולם בדיוני-דמיוני, עוד לפני שהיה להם סיכוי בכלל להעביר חיים משמעותיים בעולם האמיתי, וכל זה תוך כדי שהם מתכתבים עם החברים שלהם במסנג'ר ומסמסים לשלושה נמענים בו זמנית בנייד החדש עם המצלמה.

ואיך הם לא יהיו עצבניים, איך, אם בדיוק כשהם קיבלו הוראה על צמצום דמי הכיס כי פיטרו 30 אנשים במפעל של אבא, החברים שלהם בדיוק שלחו תמונה ממכירות טרום-סוף עונה, מודדים איזה ג'ינס חדש שאסור לכבס. אין, הם חייבים, חייבים גם. הרי בתפר שבין מסך ומקש, שבין סימוס וניג'וס, הם לא יכולים בלי לטחון כמה שעות בקניון.

ואיך הם לא יהיו עצבניים אם בין התלבשות להתפשטות, הכרוז התורן שואג להם אל תוך המוח את מבצעי סוף הקיץ-חורף הלוהטים? בחייכם, 27 מעלות בחוץ, אתם מנחשים כמה זה עושה עצבים, סוודרים באמצע החורף-קיץ?

למה אתם עצבנים?

אבל אתם, מה אכפת לכם. אתם הלכתם לעבודה והשארתם במקרר צלחת מכוסה ודף הוראות. כי ילדים לא מגדלים היום באהבה, ילדים מגדלים בשלט רחוק.

אז הילדים העצבנים שחזרו מבית הספר יתכנתו את השעון וילחצו על הכפתור ועד שהמיקרו יסיים סיבוב (האם חישבתם פעם כמה עצבים חשופים נשרפים כתוצאה מצריכה של ארוחת צהריים אחת שחוממה בחסות הסטנדרטים האיומים של העידן התעשייתי), ילכו לבדוק מי חיפש אותם באיי.סי.קיו וכמה חברים חדשים הצליחו לדוג היום ברשת. רק יללות החתול המצונף בפינת הספה יזכירו שיש בבית עוד מישהו שצריך יחס אישי או לפחות ליטוף אמיתי. כן, גם חתולים סובלים מדיכאון חורף, מבחינתם דצמבר מעולם לא היה בודד יותר.

בעוד ארבע או חמש שעות גם אתם תחזרו הביתה. אבל עד אז, אתם על הקו. או בתוך הבלו טות'. נותנים הוראות, מחלקים הפעלות, מורידים הנחתות. תכינו שיעורים. תתלו כביסה. אל תעשו בלגן. אל תזמינו היום חברים. הבית צריך להישאר נקי. אל תלכו. אל תחזרו. אל תשכחו. את הנייד, את הסוודר, את החוג. אה, כן, ותתנו בבקשה אוכל לחתול. כבר נתתם? ילדים טובים. אבל למה אתם כועסים? ולמה אתם צועקים? ולמה אתם עצבנייםםםםםםםםם??????????

אני אחזור מהעבודה ונזמין פיצה, בסדר? או נלך לקנות לכם את הסניקרס החדשים. צריך מחברת? בסדר, נקנה שתיים. רק תרגיעו. תנו להמשיך לעבוד בשקט. תנו להמשיך לקבור את הראש באאוטלוק ואת העתיד בתוך ערימות המיילים. תנו לצלול עמוק יותר כי גם אנחנו הרי מדוכאים. מהמצב, מהמניות, מהפיטורים.

מתי היום הזה כבר יגמר?

וכשנגיע סוף סוף הביתה, תעשו טובה, אל תבלבלו הרבה את המוח. אבא ואני צריכים לדבר. הזמנים לא פשוטים. החיים לא קלים. הרי היה לנו יום מזעזע בעבודה. הרי יצאנו באור וחזרנו בחושך. הרי לא הספקנו להחזיר טלפונים לחצי מהאנשים שחיפשו אותנו. הרי לא הצלחנו לענות גם על כל הדואר שקיבלנו. מזל שחוק הספאם יצא לדרך, לפחות נחסכו מאיתנו כמה הקלקות על "מחק" במקלדת.

ועוד לא דיברנו על שיעורי הבית והמקלחות, על נוסחאות בחשבון וההסעות, על אילן היוחסין שצריך להבין ותיבת נוח שיש לבנות. נו, תזוזו כבר, אנחנו כבר נחפש את הנתונים במקומכם. לא בוויקיפדיה. לא שמעתם על אינציקלופדיה?

ומתי היום הזה כבר יגמר? אה, רציתם לדבר? היה לכם משהו לספר? טוב, נו, אז מהר. הנה, ארוחת ערב, חביתות, יש מסיחין בזמן הסעודה, כי אם לא עכשיו, אז מתי נצליח להחליף מלה? אז מעל הצלחת ובין מלפפון וגבנ"ץ, ננסה לקלוט מה חדש.

אז מה אתם אומרים? וואו, באמת? מקסים! וואלה? זה מה שקרה? איזה יופי. מצויין. 100 במבחן! זה 100מם, מקסים, מדהים. יאללה, צחצחו שיניים, סדרו ילקוטים, אמא ואבא חייבים לשבת קצת ולראות ערוץ 20.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספרים "סודות של אמהות עובדות " ו"התחלה חדשה" שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".