שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זעקת הממזרים
    לא ראיתם ממזרים מתראיינים לערוצי התקשורת. כשכולם יצאו מן הארון – הממזרים עדיין יהיו שם עמוק בפנים. אין להם פנים ואין להם קול, ואין מי שידבר בשמם. היום אני מבקשת לזעוק את הזעקה שלהם, ולשאול: אולי לא עשינו בשבילם מספיק?
    נושא הממזרות מושתק לגמרי. רוב הציבור מעדיף שלא לחשוב או לדבר על הנושא. הסיפורים המגיעים לאוזניי הם תמיד ב"שושו". "אם תישבעי שאת לא מגלה", אמרה לי חברה, "אז אני אספר לך שלקרוב משפחה שלי יש ילד שהוא ממזר. המשפחה יודעת אבל כולם שותקים". "אצלנו בקיבוץ", הודתה חברה אחרת בפניי, "היה סיפור ידוע של ממזר. כולם ידעו מי האבא שלו, אבל תודה לאל שזה עבר בשקט ולא נתפס". חברה שלישית סיפרה שהיא מכירה מישהו שיודע שמסתובב לו ילד ממזר בעיר גדולה בדרום הארץ. הוא מכיר אותו ופוגש אותו מדי פעם אבל לעולם לא יוכל להגיד לילד שהוא שלו כדי שלא להפיל עליו את תיק הממזרות הנוראי הזה. טרגדיה של ממש.

     

    ההלכה יצרה את המושג של "ממזרות" וקבעה כי מי שנולד לאישה נשואה מגבר יהודי שאיננו בעלה אינו יכול להיכלל בתוך קהל ישראל לדורי דורות. אותה הלכה קבעה גם מנגנוני מילוט. חז"ל קבעו חזקה ש'רוב בעילות אחר הבעל', ולכן יש לומר כי כל עוד האישה הנשואה קיימה יחסי אישות סדירים

    עם בעלה במקביל לזמן ההתעברות שלה מגבר אחר, הגם שברור שהילד הוא של הגבר האחר, יש לקבוע הלכתית שהוא בודאי נולד מזרעו של הבעל.

     

    עוד קבעה ההלכה שלצורך הקביעה כי הילד הוא דווקא של הבעל ניתן 'להאריך' את ההיריון אפילו עד ל-12 חודש (מועיל למשל למקרה שהבעל עזב את הארץ והאישה התעברה מספר חודשים אחר כך). כמו כן קבעו חכמים כי תינוק יכול גם להיוולד 'מאד מוקדם' במידה והבעל חזר מנסיעה ארוכה והאישה יולדת מספר חודשים אחר כך. בירושלמי מובא סיפור מרתק על אביו של שמואל ששהה במדינת הים אך ועיבר את האם על ידי כך ש"בא בשם". בימינו - במקרים רבים ידחו הדיינים בדיקות DNA גם אם הן מוכיחות בעליל כי ה'בועל' הינו אבי הילד (אם בכלל יסכים בית המשפט להורות על בדיקות כאלו). אכן, ההלכה עשתה רבות כדי לאפשר את הטענה כי הילד הינו בנו של הלגיטימי של הבעל ולא של ה'בועל' ולהצילו מגיהינום הדחייה של הממזרות.

     

    הכול טוב ויפה - אבל זה עוזר רק במקרים שזה עוזר. ומה לגבי אותם מקרים שההלכה לא מצאה להם פיתרון? כמה מן הקוראים את הטור הזה פגשו אדם המוכר על פי ההלכה כ'ממזר'? אז אולי אם לא פגשתם אותם הם לא קיימים?! כמה אנשים הסתכלו בעיניים של אישה שיש לה ילדים שנחשבים 'ממזרים' ואסורים לבוא בקהל? האם מישהו יכול אפילו לשער את גודל הכאב והמצוקה של מי שנדחה מן העם היהודי כמו מצורע?

     

    הרשו לי לומר לכם את מה שאינכם רוצים לשמוע: יש הרבה אנשים כאלה; הם
    מסתובבים בינינו – כמוני כמוכם, אבל הם עושים כל מאמץ להסתיר את המצב והסבל שלהם לבל יחמירו אותם; הם חיים את חייהם תוך מרדף אחד ארוך לטהר ולהכשיר את עצמם או את ילדיהם; הם חיים בפחד אימים שמישהו יגלה את הסוד הנורא שלהם; הכאב שלהם בל יתואר במילים.

     

    לא ראיתם ממזרים מתראיינים לערוצי התקשורת. הם לא יושבים באולפני הרדיו, אפילו לא בעיוות הקול. כשכולם יצאו מן הארון – הממזרים עדיין יהיו שם עמוק בפנים. אין להם פנים ואין להם קול, ואין מי שידבר בשמם. אני מבקשת לזעוק את הזעקה הלא נשמעת שלהם, וכדרך אגב לשאול: אולי לא עשינו בשבילם מספיק? אולי אנחנו מחמירים איתם? אולי אנחנו מסירים את עינינו מלהביט עליהם ומלראות את עוניים? ותודה לכולכם על ההקשבה.  

      

    רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "זעקת הממזרים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים