אין לו אח ורע?

פסטיבל מספרי סיפורים, תוכנית שמארחת אנשים ממגזרים שונים המביאים סיפורים מהחיים בנימה אוטוביוגרפית, נותנת במה לשחקנים, פוליטיקאים, ספורטאים, אנשי עסקים, ובקיצור - לכל המצליחנים של עם ישראל. ואולם, הסיפורים שלהם כנראה לא מספיק מעניינים את מי שאינם סובלים מנדודי שינה, ולכן הם משודרים בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר.

לעומת זאת, יוסי בובליל, קבלן שיפוצים הסובל לדעת כמה משותפיו לדירה מגסות רוח, בתו עינב בובליל, מוכרת בחנות בגדים הסובלת לדעת אביה מעודף משקל, ושותפיהם לדירה לאון ההומו שאוהב לשיר ולהתאפר, ושפרה החנונית שאוהבת לסרוג בגדים לעצים - דווקא מעניינים מאוד כשליש מאזרחי מדינת ישראל, המקפידים לצפות בהם מדי שבוע בתוכנית "האח הגדול". מדוע ההווי של הבובלילים נחות מההווי של מספרי הסיפורים ושאר גיבורי התרבות הישראלית?

קטונתי מלהבין את החימה שאוחזת באנשי הרשות השנייה, הרגולטור של הטלוויזיה המסחרית, נוכח הצלחתה של "האח הגדול" וז'אנר הריאליטי. המכרז שהם פרסמו לפני ארבע שנים דרש מערוץ 2 להפיק תוכניות עתירות השקעה כספית, שיספקו תעסוקה לתעשיית הטלוויזיה, ויביאו למסך את פניה המגוונות של החברה הישראלית.

את זה בדיוק עושה "האח הגדול", ואף למעלה מכך. היא אינה שונה מהותית מ"אין יציאה" של סארטר - מחזה אקזיסטנציאליסטי מודרניסטי עתיר שבחים על שלוש נפשות התקועות בחדר מהודר שהוא למעשה הגיהינום, ומנסות להבין לאן הן הולכות בחיים, ומי בכלל צריך את החיים האלה.

ההרהורים של סארטר על מהות הקיום אינם נופלים באיכותם הדרמטית מהגיגיהם של שפרה, לאון, בובליל האב ובובליל הבת. הבובלילים בוודאי אמינים יותר, ומחוברים חזק יותר למציאות הישראלית, אבל לסארטר יש תו תקן של זוכה פרס נובל לספרות, מה שהופך אותו לכשר להמחזה בתיאטרון הבימה, בעוד יוסי בובליל הוא בסך-הכל קבלן שיפוצים מעיר פיתוח - מה שעושה ממנו אפיזודה בלתי נעימה בעיני הקומיסרים של הרשות השנייה ובעיני מומחים מטעם עצמם לקיפוח עדתי, הטוענים כי הוא מציג את עדות המזרח באור לא מספיק מצליחני.

אכן, "האח הגדול" מבטאת מלחמה בין עולמות אך לא בין האשכנזיות של שפרה למזרחיות של בובליל אלא בין הרצון של עם ישראל לראות את עצמו על המסך, לניסיון לשמור על ההגמוניה של תסריטאים, במאים ושחקנים שעבר זמנם.

הטלוויזיה המסחרית הולכת ומשתנה לנגד עינינו. הבדרנים שוברי הקופות של פעם כמו דודו טופז ויגאל שילון נזרקים החוצה מהמסך יחד עם המערכונים שלהם. גם ז'אנרים דרמטיים מסורתיים כמו סיטקומים ("חברים") הולכים ונמוגים, כי הצופים, שהפכו למתוחכמים יותר, מעוניינים בתוכניות פחות צפויות ופחות מתוסרטות, שמשלבות את המציאותי עם הבדיוני. הקהל רוצה לראות פנים חדשות, כאלו שלא ישחקו ב"כאילו" אלא יהיו הם עצמם.

מותר לא לאהוב את האנשים המופיעים ב"אח הגדול" ובתוכניות ריאליטי מצליחות כגון הישרדות, היפה והחנון או מפרץ האהבה - אבל כדאי שנביט ביושר במראה ונאמר בגלוי את מי אנחנו לא אוהבים: את עצמנו. 

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל.

הוולגריזציה של הפרהסיה / דרור ניסן

כל אניני הטעם מתנפלים עתה על בובליל ובצדק. זו דמות דוחה, עילגת, נלעגת ומביכה. אלא מה? בובליל מגיע לנו! "זיהום האוויר" הציבורי והפיכת המרחב הציבורי, זה השידורי ובכלל, הרי לא החל עם בובליל.

בובליל הוא רק משל. הוא העונש שלו אנו ראויים! זה מגיע לנו! החטא הוא ההפרטה! אמנם לא צפיתי בדקה מהזבל הזה, ובכלל הטלוויזיה בביתי היא סוג של אגרטל. כל מה שאני כותב הוא בעקבות השיח הציבורי. נדמה לי שאני כבר מבין במה מדובר. הרי לא בחדר מדובר, לא בדירה, אלא בדיירים שנבחרו לייצג כאן משהו סטראוטיפי במתכוון. האטמוטספירה החברתית והתרבותית של אותו "אח גדול" היא השערורייה הגדולה כאן. כך מבקשים עורכי התוכן בערוצים המסחריים, שליחיהם של ברוני השידור הציבורי, להציג את היהודי המזרחי. האמנם רבי יהודה הלוי הוא חבר של נינט? האמנם בובליל הוא יורשו של אבן גבירול?" מסופקני.

המכרז לקבלת זיכיון לשידור בערוצים המסחריים היה תובעני, פרטני וראוי. ובערוצים מסחריים, כמו בערוצים מסחריים, הותרה להם "רצועת שידור אשפה" מסויימת.

עם זאת, היו התחייבויות מובהקות וקונקרטיות לשמור על זכויות עובדים, יוצרים, תסריטאים ושאר אנשיי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. היו התחייבויות חד-משמעיות לעמוד במכסות סבירות של יצירה מקורית, מקומית ואמיתית, לקמעה של סוגה עילית, לדרמה, למקור ועוד. הרבה מאלה בזכות חברי מועצת הרשות השנייה היוצאת: השחקן מוסקו אלקלאי (ז"ל) והמשורר רוני סומק, שנאבקו על עניינים אלה בחירוף נפש.

בפועל לא נותר דבר. המכרז התרוקן מכל תוכן. אין שום אכיפה שלו. הרגולציה היא פארסה. יו"ר הרשות השנייה, הגב' נורית דבוש, ומנכ"ל הרשות, מנשה סמירה, מוקסמים ושבויים מוחלטים של הכסף (הזכיינים). ואילו היוצרים, מה איתם באמת? נראה כי נשלחו לחפש את החברים שלהם. הרשות השנייה היא כנראה מנגנון שקיים למען עצמו בלבד, ואינה ממלאת את תפקידה כלל ועיקר.

למה בעצם העניין חשוב? לכאורה מדובר ביוצרים שעל-פי הסטריאוטיפ הם יאפים תל-אביבים, יושבי בתי-קפה. תסריטאים, במאים, מפיקים "וכל הבראנז'ה" הזו. נהנים על פי הדימוי מתהילה, הכרה וכסף גדול כמובן. אך בפועל, תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל זעירה, ורוב היוצרים כאן הם בבחינת מקוששי פרנסות ארעיות: גם כותבים, גם מביימיים, גם אד-הוק ממלאים תפקידים בערוצים, גם מלמדים ועוד ועוד.

אך כיוון ש"הפקות מתות בסתר" והזכייניות הודיעו על קיצוץ של 40% בהפקות, שמשמעותו  3,000-4,000 איש מהתעשייה שיילכו הביתה. ולאנשי תעשיית הקולנוע המקומית לא נותרה ברירה. זו מלחמה על לחם! פשוט כך.

דרור ניסן, דובר איגודי הבמאים והתסריטאים בישראל

• למגיבים: סמנו תחילה אם אתם תומכים בשידור תוכניות ריאליטי או מתנגדים לו.