צילום: אמיר עזר עריכה: תמר אברהם ומאיה שרון |
|
מיסי, שימפנזה חביבה וסקרנית בת 33 שנה, אוהבת לשחק עם צעצועים ולהפוך אוהלים בזמנה הפנוי. לפני חצי שנה, החיים שלה ושל שישה שימפנזים קשישים נוספים בגילאי 25-35, נראו אחרת לחלוטין, מהחיים השלווים שיש להם כיום במקלט הקופים המוגן בפאתי עיירה כפרית בוושינגטון, בארה"ב.
מיסי, אָנני, פוקסי, ג'יימי, ג'ודי, נָגְרה ובּוֹריטו היו כלואים בכלובים קטנים במעבדת מחקר במכון "באקשייר" בפנסילבניה במשך יותר משלושים שנה. הם לא ראו אור יום מעולם ושימשו כקופי מחקר לבדיקת השפעות חיסון נגד מחלת הצהבת. בעשור האחרון, לפני שהגיעו למקלט, הם שוכנו בבדידות במרתפי המעבדה, ללא חלונות או גישה לעולם החיצוני.
החיים של השימפנזות השתנו לחלוטין כאשר בשנת 2003, קית' שאפל, חובב בעלי חיים, שמע על גורלה המר של "שביעיית באקשייר" והחליט להשקיע כל כספי הפנסיה שלו, יותר מ-300 אלף דולר, בכדי לדאוג ולשקם שימפנזים שנוצלו בתעשיית המחקר הרפואי ובתעשיית הבידור. בשנתיים האחרונות נבנה מקלט מיוחד לקופים בסיוע של עשרות מתנדבים בצפון מערב מדינת וושינגטון ובקיץ השנה, הגיעו הדיירים הראשונים של המקלט.
"לכל שימפנזה בחבורה יש את הסיפור הטראגי שלה", אומרת בראיון מיוחד ל-ynet דיאנה גודריץ'
ממקלט השימפנזים
בעיירה Cle Elm. "שש נקבות וזכר אחד נוצלו לטובת מחקר כדי לבדוק את יעילות החיסונים נגד מחלת הצהבת ולא נחשפו לוירוסים אחרים. הנקבות בחבורה עברו טרגדיות קשות בנוסף לניסויים הבלתי פוסקים במעבדה ואולצו להתרבות כדי להמשיך ולספק שימפנזים למחקר".
אנני (34) ככל הנראה נולדה בטבע באפריקה המליטה חמישה גורים במהלך שהותה במעבדות, מיסי (33), ג'יימי (31) , פוקסי (32) וג'ודי (33) נולדו בשבי והמליטו ארבעה עד שבעה גורים כל אחת, שנלקחו מהן שעות וימים לאחר ההמלטה. גם מנהיגת החבורה והמבוגרת בחבורה, נגרה (35), נלכדה באפריקה בעודה גורה והובאה למעבדות - גם גוריה נלקחו ממנה. לנקבות לא ניתנה אפשרות לגדל את גוריהן ולדברי אנשי המקלט, הדבר השפיע קשות על מצבן הנפשי.
במהלך השנים הרבות במעבדות, השביעיה עברה אין ספור ביופסיות כבד שהותירה צלקות וחושפת אותם לזיהומים עתידיים. רגע לפני שהגיעו למקלט, התגלה כי מיסי ופוקסי סובלות מגידולים ברחם דבר שאילץ את הרופאים לכרות את רחמן בכדי להסיר את הגידולים.
"כשהם הגיעו אלינו, ניתן היה לראות בבירור את ההשפעות הקשות של הניסויים על גופם. אין ספק שכל השנים הללו כשפני מחקר משפיעים על הגוף ועל תוחלת החיים שלהם שעשוייה להיות קצרה כתוצאה מכך", היא מסבירה. "אנו מקווים שבעזרת תזונה טובה, התעמלות וגירויים מנטליים, הם יצליחו לקבל בחזרה חלק מהשנים שאיבדו, אם לא היו מגיעים למקלט הקופים".
כשהגיעו השימפנזים לראשונה למקלט מצבם הפיזי והנפשי היה בכי רע. הם הפגינו סימנים של דיכאון ומחסור בתשומת לב. "ג'יימי לדוגמא, איבדה את כל השיער שלה באזור הבטן – היא תלשה באופן אובססיבי את כל השערות באזור הבטן עד שהכל היה חשוף. סוג זה של התנהגות נחשב ל"טיפוח-יתר" ואינה שגרתית בקרב שימפנזים המשועממים או מצויים בלחץ", מסבירה גודריץ'.
החודשים שחלפו מאז שג'יימי הגיעה למקלט עשו נפלאות למצבה הגופני והנפשי. "היא לא תלשה שערה אחת מאז שהיא אצלנו. למעשה, כל השימפנזים הגיעו לכאן ואיבדו כמות משמעותית משיער גופם כתוצאה מטיפוח יתר עצמי או אחד על השני. לכל אחד מהם יש כיום יותר שיער, בריא ועבה יותר. כולם הגיעו מאוד חיוורים למקלט מאחר שמעולם לא נחשפו ארוכות לאור שמש. השרירים שלהם היו לא מפותחים כתוצאה מחוסר תזוזה ופשוט לא היתה להם יכולת להשתמש בהם כמו כל קוף רגיל בטבע".
למדו לחיות יחד כקבוצה (צילום: CSNW)
כיום ישנם כאלף שימפנזים המוחזקים בתשע מעבדות בארה"ב - מחציתן במימון או בבעלות ממשלתית. הממשל האמריקני משלם מדי שנה כ-20-25 מיליון דולר על תחזוקת השימפנזים במעבדות מחקר וכל שימפנזה עולה למשלם המיסים באמריקה כ-300-500 אלף דולר.
בשנים האחרונות 150 שימפנזים פרשו למקלטים מוגנים הממומנים על ידי הממשלה. כ-500 שימפנזים נוספים מוחזקים במעבדות מחקר בארה"ב למטרות מחקר לצבא, לתעשיית החלל והתעופה. באוסטריה, בריטניה, שבדיה, ניו זילנד, הולנד ויפן חוקקו חוקים המגבילים או אוסרים על קיום מחקרים על שימפנזה ובארה"ב עלתה השנה הצעת חוק בקונגרס שהחליטה לאסור שימוש בשימפנזים למטרות מחקר בתחומי המדינה.
במהלך השנים במעבדה למדה קבוצת השימפנזים כי בני האדם גורמים להם רק לכאב ולסבל - האם מצליחים לרכוש את האמון מחדש? "האתגר הגדול ביותר שלנו הוא להעסיק ולשעשע אותם מדי יום. בדומה לבני אדם, שימפנזים הם בעלי חיים סקרנים ואוהבים להיות לחקור כל דבר. וכך הם שומרים על בריאות נפשית ופיזית. אנחנו כל הזמן חושבים על דרכים חדשות כדי לגרום להם לחקור ולשוטט בסביבת המקלט המוגן", מציינת גודריץ'. "מדובר בתהליך ארוך, אבל אנחנו בדרך הנכונה".
לדברי גודריץ', השימפנזים לא צריכים לחיות בשבי מאחר שזהו מין של שטחים פתוחים וטבעיים, הם זקוקים לשוטט מדי יום למרחקים גדולים וחיים בקבוצות דינמיות ופעילות. הם נחשבים ליצורים חברתיים מטבעם וסובלים רבות אם הם מוחזקים בבידוד. המקלט, למרות היותו סגור ומוגן, הוא עולם חופשי ומרתק בהשוואה לתנאי המחייה הקודמים של השימפנזים - חיים בכלובים קטנים, נטולי גירויים ועם בדיקות מלחיצות במעבדה.
"בסופו של דבר הם חיים בשבי ומסתמכים על רצונם של בני האדם לטפל בהם ולהעניק להם איכות חיים, המכבדת כל אחד ואחת מהם כיצורים עצמאיים עם צרכים שונים. לכל אחד מהשימפנזים יש אופי שונה לחלוטין", היא מפרטת. "אנחנו כאן בשבילם, מנסים להעניק להם חיים טובים יותר. רק בזכות תרומות של אוהבי בעלי חיים אנחנו מצליחים להתקיים וברגע שיהיה לנו תקציב נוסף, נוכל להתרחב ולקבל בעתיד שימפנזים נוספים".
בוריטו, הזכר היחיד במקלט, בן 25, אוהב לרוץ בקולניות במרחבי המקום. פוקסי, סקרנית וזהירה בתנועותיה, ג'ימי אוהבת לשחק עם צעצועים ללצפות בפעולות המתנדבים במקלט, במיוחד בזמן הכנת ארוחות לקופים - היא נחשבת לרכושנית מאוד לפירות ולירקות. מיסי, מעדיפה לשחק עם חברי הלהקה ולנהל מרדפים, ג'ודי, מתמחה בבניית קנים באמצעות שמיכות, סדינים, בגדים ועיתונים.
מה היו הרגעים הקשים והשמחים ביותר מאז שהגיעו השימפנזים למקלט? "הפעם הראשונה שראיתי את השימפנזים יוצאים למעשה לשטח החיצוני של המקלט, בו הם חשופים לנוף מסביב ולמזג האוויר היה אחד הרגעים המרגשים שלי", היא מתוודה. "נגרה מעולם לא ראתה את העולם החיצון מאז שנחטפה מאפריקה כגורה ממשפחתה לפני 35 שנה. לראות אותה מתענגת על קרני השמש, מביטה אל הנוף ומרגישה את משב הרוח החולף בין הפרווה שלה, זה בלתי יאומן. למרות שזה בלתי אפשרי לדעת מה היא חשבה באותו רגע, אך אני יודעת שהיא היתה שמחה מאוד, בדומה לכל השימפנזים באותו יום.
פוקסי והבובה המאומצת (צילום: CSNW)
אחד הרגעים המרגשים הנוספים מבחינתה של גודריץ', היה כשפוקסי, קיבלה בפעם הראשונה בובת טרול קטנה. "היא התרגשה מאוד והחלה מיד להתחבק ולהתרפק איתה, הצמידה את הלחי והצוואר שלה אליה ואז הניחה אותה על גבה, בדיוק כמו שכל אם שימפנזה היתה עושה עם הגור שלה. זה היה רגע מרומם מאחר שהיא מצאה מישהו לאהוב ואין הרבה דברים בעולם המשתווים לחוויית האהבה", היא מסכמת.
"למרות הרגע המשמח, זה היה גם רגע עצוב מאוד. פוקסי אולצה להמליט חמישה גורים במהלך תקופתה במעבדת המחקר וכולם נלקחו ממנה לאחר מספר שעות. מעולם לא היתה לה אפשרות לגדל צאצא, להכיר אותו ולטפח אותו".
