המיצ"ב: עוד אמצעי להשפלת מורים

אחת לכמה חודשים נוחתת עלינו מתקפת הכישלונות הלימודיים של ילדינו. האחרונה שבהן הייתה הרמה הירודה באופן מפחיד שעליה מצביעים מבחני המיצ"ב. רגע לאחר שהתעשתתי מהבהלה ממחדלי מערכת החינוך, תהיתי מה פשר החידה: מהו מיצ"ב? לא עזרו לי כל מאמצי החיפוש בדיווחי העיתונות כדי להבין במה מדובר. יגעתי וחיפשתי אך לא הבנתי.

ברוב ייאוש פניתי לידען הגדול: האינטרנט. מצאתי, כמובן, חומר רב. לא אייגע את הקוראות והקוראים בשלל הנתונים, ההסברים, הטבלאות והגרפים. אך אודה, לבושתי, שהבנתי עדיין לקויה מאוד.

להלן הדברים שלמדתי: ראשי התיבות של מיצ"ב פירושם "מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית"; המיצ"ב הוא "מערכת מדדים בית-ספריים, המשמשת עבור מנהל בית-הספר וצוותו כלי עבודה מרכזי לתכנון משאבים ולניצולם. נקודת המוצא המנחה את פיתוח המיצ"ב היא התפיסה כי בית-הספר הוא מכלול המורכב מחלקים רבים שיש ביניהם יחסי גומלין... לפיכך, כדי לקבל תמונה המתארת את סביבת בית הספר, יש לבחון היבטים רבים שיקיפו וישקפו את מורכבותה".

כן למדתי כי את מבחני המיצ"ב מפעילה ראמ"ה שהיא "הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך" ואשר "פועלת להטמעת תרבות של 'מדידה בשירות הלמידה' - מדידה המיועדת לתמוך בשיפור מתמיד של הלמידה, תוך הלימה ליעדים הלימודיים ולחזון הבית-ספרי. התפיסה המובילה של ראמ"ה היא שמבחנים אינם מטרה לכשעצמה, אלא כלים בשירות הלמידה".

ובכן, מה התברר? ראשית, שמשרד החינוך מקבל "מצוין" במלל רווי אידיאולוגיה וכוונות טובות: גם שואף לשיפור מתמיד של הלמידה, גם מכוון לחזון בית-ספרי, גם תופש באופן מורכב את בית הספר וסביבתו. מה שברור עוד יותר הוא שהמשרד מצטיין בסטטיסטיקה ובבניית מערכי מבחנים מורכבים. אכן, שילוב מושלם של איכות ותוכן עם כמות ומדידה.

אני מבקשת להציע הבנה שונה של הנקרא: מבחני המיצ"ב הם עוד אמצעי להשפלת המורים ולשליטה בילדים. במה תורמת לנו המסקנה הסטטיסטית שהפערים בין החינוך במגזר הערבי ליהודי ממשיך להתקיים? ובמה מעשיר אותנו המידע שיש פערים בין ילדי עניים לילדי עשירים וכי הפערים מתרחבים?

מי יוצא נשכר מההיסטריה המוצלחת שמייצרים "מבחנים / סקרים / מחקרים" המצביעים על מסקנות בכיוון הנ"ל? עבור התקשורת מדובר בכותרות מושכות לב הרבה יותר מעבודה עיתונאית משמעותית על סוגיות חינוכיות ("משעממות").

מההיסטריה האחרונה יצאה שרת החינוך נשכרת. באמצעות האשמת המורים בכישלון התלמידים השיגה נקמה מתוקה בארגון המורים, שיוצא נגד "אופק חדש" ובקמפיין אישי נגדה. היא זכתה גם ביופי של הצדקה לחיוניות הרפורמה שאותה היא מבקשת לקדם. הכישלון הרי מצריך רפורמה יסודית כדי להביא לשינוי משמעותי... ויותר מכל, ההיסטריה של כישלון הילדים והמורים היא הדרך הכי מוצלחת וקלה לטשטש את המרכזיות של גזילת הענק של תקציבי מערכת החינוך.

כעת גם יובן כי הכי מאושרים מהממצאים הם שר האוצר וראש הממשלה: אף אחד לא מדבר על הכסף שנגזל מהמורים ומהילדים והופנה לאנשי הביטחון וההון, כולם מתרכזים בכישלון המורים והילדים.

כאשר התקציבים הולכים ומתקצצים, כמות השעות שנגזלה ממערכת החינוך היא בלתי נתפשת, וההישגים, כצפוי, הולכים ומתמעטים מנפנפים במיצ"ב, כפטנט תורני, כדי לטשטש פעם נוספת את הסיבות הבנאליות להתרסקות החינוך: כיתות צפופות ומשכורות עלובות למורות.

בהקשר זה, הפרסומים אודות הקמת בתי ספר לעשירים בלבד הם אירוניים במיוחד. היזמים שעומדים מאחוריהם טוענים כי בשביל חינוך טוב צריך הרבה כסף - כדי להקטין משמעותית את הכיתות וכדי לשלם שכר טוב למורים. הפרויקטים לעשירים עתידים להצליח (כמו כל פרויקט מושקע "לדוגמה") והם יהוו עוד דרך להשתקת האליטה האינטלקטואלית והכלכלית. "זה יהיה מודל לכל המערכת" מספרים לנו, כשכולנו יודעים שמדובר בבועה של עשירים, שבעים ומרוצים.

אז מה באמת עושה משרד החינוך באמצעות מבחנים כאלו ואחרים? בעוד שהוא מתיימר למדוד כדי "לתמוך בשיפור מתמיד של הלמידה, תוך הלימה ליעדים הלימודיים ולחזון הבית-ספרי" הוא הולם במורים ונותן ידו להמשך פירוקה של מערכת החינוך הציבורית.

בימי בחירות אלו, כאשר הביקוש לתפקיד שר החינוך גדל, חשוב להדגיש: אין צורך במומחה גדול לחינוך ואפילו לא בפרופסור. שר חינוך צריך לעשות דבר אחד בלבד: להביא תקציבי ענק למערכת החינוך, כדי לשלם היטב למורים וכדי להיטיב עם הילדים בכיתות קטנות ובמסגרת לימודים מעוררת השראה ולא רוויה במבחנים.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים