רגיש עם בעיות
"טורפים של קיץ" כתוב בעדינות ובעברית משובחת, אבל ההתנהלות הנפשית בו שטוחה ואלימה למדי והעלילות לפעמים מופרכות. דורון קורן חושב שהשבחים המופלגים להם זכתה המחברת ענת עינהר היו מופרזים
יהושע קנז הוא הסופר שהכי השפיע עליה, סיפרה ענת עינהר, והוא גם זה שאליו היא שלחה בציפיה נרגשת את סיפוריה הראשונים - והוא ענה ושיבח מאוד. אכן, מאז שהופיע "טורפים של קיץ", ספר ביכוריה של עינהר הכולל ארבע נובלות, הושמעה לא אחת השוואה מתפעלת בין הכתיבה של עינהר לזו של קנז. ההשוואה נשענה על דמיון סגנוני מסוים בין השניים: העברית המשובחת ובעלת הדקויות, הכתיבה המופנמת, הרגישה למחוות גוף ולפרטי נוף והשומרת עם זאת על ריחוק מסוים.
עינהר. הדומה והשונה מיהושע קנז (צילום: יואב פריד)
אבל עינהר שונה מאוד מקנז (שגם הוא, אגב, לא מושלם). לא רק משום שהסיפורים שלה עדיין סובלים מעודף מילולי מסוים ומעלילה לא משכנעת ומדמויות שטוחות למדי (למרות השרטוט החיצוני העדין שלהן), אלא בעיקר משום שבניגוד לעמדת המספר הבשלה והחומלת ביסודה של קנז כלפי דמויותיו (שאותה פגשנו שוב בקובץ סיפוריו האחרון, "דירה עם כניסה בחצר"), עינהר מותירה את דמויותיה במלכודת של אי מודעות, של ניכור ושל אכזריות מסוימת. אי המודעות הזאת היא במידה רבה אי הפיענוח של המספרת עצמה.
לכן, למרות שהמבקר אמנון נבות, למשל, הכריז כי כישרונה של עינהר "מבהיל בעוצמתו", אין מה להיכנס בשלב זה לפאניקה. עינהר מוכשרת מאוד בכמה תחומי כתיבה, אבל גם חלשה בכמה תחומים אחרים.
חגורת-גב רגשית
החולשה הסיפורית ניכרת, למשל, בדמותו של גיבור הנובלה הפותחת, "טורפים של קיץ", שעל שמה נקרא הספר: מדובר במורה למתמטיקה בתיכון, טיפוס עצי, אינפנטילי, לא מנוסח, כזה שלא ממש נגמל מימי בית-הספר ושהרגש הכמעט יחיד הניכר בו הוא אהבתו הגדולה לכלבו. אותו כלב בשלב מסוים נהרג בפיגוע, והמורה מתאהב בהמשך בתלמידה אשר חיבבה את הכלב ומגלה אמפטיה לצערו של המורה.
מעבר לכך, לא ממש ידוע לנו מה חושב או מרגיש אותו מורה, הנראה כדמות די מכאנית. גם לא ברור למה בדיוק מחבבת אותו בת זוגו הסימפטית. הסיפור הזה נגמר באלימות קשה מצד תלמידיו של המורה, וגם היא נראית איכשהו מתוסרטת מדי.
גם הסיפור הבא, "כמעט כאן", שעניינו צעיר רוסי המנקה את ביתה של משוררת ידועה, מזדקנת ובודדה - המתוארת כאן בצורה די פלקטית - מסתיים באקט אכזרי. התאכזרות מתגלה גם בסיפור השלישי, "מתחת לחולצה המגוהצת", שבו אב מכניס את בתו לאמביציה מוזיקלית זרה לה ולבסוף מתנער ממנה בצורה משפילה (ולא ממש אמינה). כך גם הנובלה האחרונה, הנפתחת במישהו המתכנן לשרוף את בית הקפה הלא-מצליח שלו, מתוך ידיעה אדישה שגם בית הקפה הצמוד, המצליח יותר, עלול להיפגע.
יש איזו סתמיות לא נעימה בגילויי הרוע שמפגינות חלק מדמויותיה של עינהר, ובניכור המקיף את גיבורי הסיפורים. הניכור הזה נוצר בין השאר באמצעות לשון הכתיבה הגבוהה-במקצת שנוקטת עינהר, כמו גם באמצעות השמות האנונימיים המוענקים לחלק מהגיבורים והמקומות: "הילדה", "אחותה", "השכן", העיר" וכו'. (גם זה אפיון קנזי משהו, אבל אצל קנז זה אחרת).
דמות ממשית הרבה יותר היא גיבורת הנובלה השלישית בספר, נערה הסובלת מעקמת ונאלצת לחבוש במשך שנים מתחת לחולצתה המגוהצת חגורת-גב נוקשה - חוויה מבודדת שענת עינהר עצמה עברה בנערותה, כפי שסיפרה. הרקע האמיתי של הסיפור מעניק כאן לגיבורה נפח אנושי משכנע. אלא שבנובלה הזאת בולטות חולשות אחרות, למשל הקטע המורחב והמופרך על עברו של השכן הזקן שאיתו הנערה מפלרטטת במרומז. מדובר בקטע די מודבק שהמעברים המעורפלים אליו וממנו מקשים על הקורא להבין מה קורה.
לשחרר את הקומיקס
מצד שני, נמצאים בסיפורים כאמור גם תובנות חדות-עין. דוגמה לכך היא הקטע על נשות הבניין המגלות יחס אמביוולנטי אל הזונות שהשכן הזקן נוהג להזמין: "שוב ושוב התקוממו בהנאה משונה למראה הנשים הזרות שאת פניהן היה מקבל בקומת הקרקע".
יש לעינהר גם עין ציורית טובה מאוד, והיא ניכרת בין השאר בדימויים חזקים לעיתים. למשל, במפגש הרחוב של המורה מהסיפור הראשון עם תלמידיו הלגלגניים, אשר בקושי אומרים לו שלום: "ואז ניד הראש המקובל, הזעום, ואחריו החיוך המיתמם שכובש גיחוך כמו תפר דק בחולצה מתפקעת".
הוויזואליות הזאת איננה מקרית. עינהר היא גם ציירת, שפירסמה לפני כשנה סידרת קומיקס משעשעת באתר וואלה, "תל אביבית אמיתית" שמה (הגיבורה שלה, כמו עינהר, הגיעה מפתח-תקווה). בניגוד לעמדת המספרת ב"טורפים של קיץ", שהינה מרצינה ונוקשה ביסודה - כאילו נתונה עדיין הכותבת בחגורת-גב של זהירויות רגשיות - התאפיינה אותה סידרת קומיקס באיזו קלילות שמחה, משוחררת, ובלשון דיבורית פרועה ומדויקת.
ככה שאולי כדאי לעינהר, אחרי הכל, לנסות להיפרד מעט מהדגם הקנזי המחייב, ולהחזיר לכתיבתה משהו מן השחרור הקומיקסי הזה שקיים אצלה.
"טורפים של קיץ" מאת ענת עינהר, הוצאת עם עובד, 288 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
