יצא המרצע מן השק: בניגוד למה שסיפרו לכם כל השנים, ההשקעה לתלמיד בישראל היא
הנמוכה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. כך הודתה בפירוש מנכ"לית משרד החינוך, ויכלה לגלגל את האחריות למעלה, אל מעצבי המדיניות, להאשים אותם בהפקרת התלמידים ולתרץ את העובדה שהם לא יודעים שברים פשוטים ומי היה בן גוריון ומהי טרגדיה.
כהורים, דווקא יקל עלינו להסביר להם את המונח האחרון, ולהדגים באמצעות מערכת החינוך אליה אנחנו שולחים אותם מדי בוקר, בתקווה עמומה שייצא מזה משהו, בידיעה ברורה שכל יום מחייהם בתוכה הוא צירוף של מזל עיוור, איוולת מתמשכת, רפיסות מחשבתית ובזבוז משאבים. בעיקר שלנו, ההורים.
בישראל משקיעים פחות מכל מדינה אחרת בתלמיד עצמו? מה פתאום. משקיעים הרבה יותר. אנחנו משקיעים. קחו למשל את השעות המושקעות בהוראה מתקנת. אמנם בית הספר קורא לזה "שיעורי בית", אבל לרוב אלו מטלות שנועדו לעשות את מה שלא הספקנו בכיתה, או לתקן את מה שכן שהספקנו: מה מקור החוצפה שמחייב הורים לשבת עם ילדיהם בשעות הפנאי המשפחתיות ולהקדיש אותן לתגבור לימודי הליבה? השקעה הורית נדרשת גם בשיעורים פרטיים לטף המתקשה להקשיב או לקלוט משהו בכיתה סוערת של 35 תלמידים ומורה אחת עייפה נורא.
מדובר במערכת חינוך שאינה מכירה בזכותם של הורים להתפרנס. הפטנט הדחוק של הצהרונים יעלה לכם במקרה הטוב אלף שקל לחודש. המדינה מסוגלת לצאת למלחמות מיותרות אבל לא לממן לילדיה יום חינוך ארוך.
נוסיף לזה תיקונים והשלמות למה שהוא מובן מאליו וחינם לגמרי במדינות אחרות: למשל, מוזיאונים ומופעי תרבות מוזלים לילדים. את ספרי הלימוד הראוותניים המתחלפים תדיר אנחנו מממנים בחלק מהמקרים דרך "תשלומי הורים" גבוהים מן המותר בחוק. טיולים? מסיבות? עלינו. השלמות ציוד בית ספרי? נחשו מי.
כמויות הממון שהורים בישראל שופכים על מערכת החינוך הבינונית, החבוטה, הבלתי-הישגית בעליל, המיושנת והאלימה אליה נדחסים עוללים סקרנים בכיתה א' ויוצאים חיילים בינוניים בסוף י"ב, הן הבזבוז הכי משווע בתקציב המשפחתי, והבזבוז הזה הולך וגדל בקצב שערורייתי מדי שנה בשנה. ותוצאות? ביחס הפוך להשקעה, כמובן.
שנה אחר שנה מתריעים מומחי ה–OECD שרק במערכות חינוך שיכולות להמציא את עצמן מחדש יקבלו כל המשקיעים, המדינה וההורים, תוצאות הולמות ומכובדות. אבל כשהמומחים האלה מדברים על "רפורמה", הם לא עוצרים בשכר המורים. הם דורשים, למשל, לראות יחסים חדשים בין תקצוב לניהול ולמתווכים בחינוך לבין התקצוב המגיע עד התלמיד עצמו. הם קובעים שהתאמת שיטות הלימוד לעולם משתנה, לכלכלות של יידע, רק היא תצמצם פערים.
אצלנו מצליחים שנה אחר שנה להרדים את ההורים בהבטחה לאופקים חדשים. אף אחד לא מתחייב שהרפורמה הקוסמטית החדשה והמצומצמת תחזיק מעמד אחרי הבחירות.
צרכניה המשלמים של מערכת החינוך הם עם עייף, רדוף ורדום, שמסתפק במקרה הטוב בתגבור הצאצאים הביתיים מתוך חרדה לעתידם. מתי מזדמן לנו לחשוב שזה לא מספיק? הרי עתידם בחברה מאותגרת חינוך לגמרי לא מובטח.
אפשר לגדל ילדים "מושקעים" בתוך חממות חינוכיות פרטיות, ולראות כיצד סביבם גדלים חוטבי עצים ושואבי מים ובורים גמורים. אבל גם אם הילד הפרטי יהיה מצופה זהב ומבריק בזכות עצמו, צריך להבטיח לו עוד משהו: קבוצת-שווים של מבריקים ומצטיינים כמוהו, שאיננה בועה אליטיסטית קטנה בתוך בית ספר פרטי, אלא חברה שלמה שמתגייסת להרים את הדור הבא מהבוץ בו הוא שוקע, שנה אחר שנה.
למי תשאירו את העבודה הזאת? הרי אי אפשר להפריט את הייעוד הזה. אי אפשר להגשים אותו באמצעות בית הספר הפרטי האחד אליו תבחרו לשלוח את ילדיכם.
להורים הרדומים והחבוטים, שמתבוננים בטור המספרים האימתני בעיניים כלות, נחוצה תעוזה למרוד. אנחנו צריכים לקום ולעשות בעצמנו מעשה מאורגן, שיסודותיו בהבנה שהמערכת לא ראויה לילדים שלנו, ושיאו – בחרם צרכנים פשוט, נבון ומושכל.
אפשר להתחיל עוד לפני הבחירות: לנדנד למועמדים שייאלצו להזיע ולהסביר איך הפקירו כך את הילדים, להכריח אותם לפרט בדיוק מה יעשו אחרת, להמשיך ולעקוב אחריהם ולא להניח להם אפילו לרגע אחד של ספין. אפשר להפוך את ועד ההורים הארצי מחותמת גומי משונה של ארגוני המורים, למה שהוא צריך להיות: מועצת-צרכנות-חינוכית.
יש בינינו לא מעט פילוסופים של החינוך ועתידנים ומומחים בהוראת טכנולוגיה, אנשי רוח ואמנים. אותם הייתי רוצה לראות מתגייסים לניסוח רפורמה כוללת, תוכנית ומבנית כאחד, לייצור המסורבל והלא יעיל הזה, "המערכת". בתוך רפורמה שכזאת, מן הראוי שיפעלו אנשים משוחררים מאילוצים פוליטיים ומספינים, שלא רצים לשום משרה ולא צמודים לשום כסא, מתעמתים ברצינות, יום אחרי יום, עם כל פיסת ביורוקרטיה וכל צמיג מיותר בדרך אל התלמיד.
כך עסקני מפלגות לא יוכלו עוד למרוח את ההורים במספרים ובהבטחות לרפורמות עם שמות יפים ובלי כיסוי. כשיידעו עד כמה אכפת להורים מעבר למצבו של הצאצא הפרטי בחשבון או באזרחות, לא תהיה להם ברירה אלא להתייצב בפנינו עם מהפכה כוללת, גם במימון וגם בתפיסה של תפקידה של מערכת החינוך.
אחרת נמשיך לקבל את מה שמוכרים לנו במערכת: כל שנה האריזה והתוכן קטנים יותר, והמחיר גבוה יותר. בתוך האריזה הזאת, אם שכחתם, יושב עתידה של המדינה. לא שווה להילחם עליו?
