ברית זה לא רק לחרדים

זוהי הזמנה לטלי פרקש לצאת מן הקופסה המחשבתית בה היא כלואה, ולהבין עד כמה היא טועה כשהיא מדברת על ברית המילה אצל חילונים כעל אקט חברתי בלבד, ואם הוא כזה – מצידה, שיסתובבו ערלים.

כדי ליצוק להזמנה הזאת תוכן, צריך קודם כל להבין שאין חיה כזאת, מונוליטית ושונאת-יהדות, שקרויה "חילונים". יש בני אדם, ויש להם עמדות וספקות ושאיפות ואמונות משלהם – והנה, יש להם גם תינוק, והם שואלים את עצמם שאלה חיונית ביותר: להטיל מום בבשרו או לא? וכן, מותר להם לשאול ומותר להם להתלבט ולחשוב – אולי בפעם הראשונה בחייהם – על משמעותה של יהדותם לדורות הבאים, שזה עתה הגיחו לעולם.

הורים חילונים כדתיים ימנעו מילדיהם כל כאב מיותר. זו

חובתנו הבסיסית כלפיהם: להתלבט אם בדיקת הדם באמת נחוצה, אם עקירת השן או הפרוצדורה הכירורגית היא ההליך שאין בלתו, אפילו אם חלילה הנעליים קצת לוחצות והעולל אומר "איי". והנה, ברית זה נורא כואב. זה לא נעים. זה לא חיוני מבחינה רפואית. זה לא ההליך הכי היגייני בעולם. יש לפעמים סיבוכים. אולי זו גם טראומה לעולל, מי חכם ויידע – ובכל זאת, רובם המכריע של האנשים שפרקש בזה להם על ה"ברית החברתית" שהם כורתים באמצעות בנם, ממשיכים לעשות כן.

ברית זה לא עניין פשוט

אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו מוצא שאין מדובר בענין פשוט. מאוחר יותר, כשישלח אותו עם יצחק להר הגבוה ההוא, ידבר אליו בציווי לקוני – קח את בנך, את יחידך וכו'. אבל בטרם נהיה אברם לאברהם, והוא כבר בא בימים, אלוהים נואם בפניו ככה:

וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי-אֵל שַׁדַּי -- הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד'. וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר: 'אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם -- לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים'.

אם תתבוננו בטקסט הזה ותחשבו קצת מחוץ לקופסה ומחוץ לארון, תראו מייד ששכרה של הברית בצידה, והשכר - כל כולו הבטחה חברתית.

היושב במרומים אינו אומר לאברהם, תיזהר ממטריה בשבת וממשקפי פולארויד, לך על הכשר של הבית-יוסף ותהרוג את עצמך באוהלה של תורה, שמור נידה ונגיעה ומה שלא יהיה, אתה לא קונה חסה עם תולעים במגה ואתה כן מפגין מול טיב-טעם. תמורת המום המזהה בבשרו, אברהם מקבל הבטחה להיות מייסדו של עם מובחר שיושב לבטח, עד עולם, בארץ נהדרת. אלוהים מקבל נימול שמוכן לקבל עליו את האלוהות. זה הכל.

קודם כל זהות אתנית

ברית מילה איננה בהכרח אות לתחילת החיים בגטו בברוקלין הייטס או בני ברק. ההליך והטקס אינם, במחילה, הזמנה להצטרף לכת הייחודית של טלי פרקש או של כל חרדי אחר. בשביל זה, עם כל הכבוד, לא הייתי מטילה מום בבשרו של בני.

המצווה הזאת – היחידה חוץ מקורבן פסח שנענשים על אי קיומה ב"כרת", מעולם לא היתה מובנת מאליה, ולא צריכה להיות כזאת, עבור בני אדם חושבים. אינני יודעת מה חשב אברהם כי המקרא שותק, וסביר להניח שכאשר מל את עצמו (אמא'לה!) רעדו לו הידיים והוא ידע היטב מה הוא עושה: זהות אתנית מובחנת, עם וארץ. כך זה מתחיל.

וכך זה מתחיל עבור בני שמונה ימים שהוריהם המודאגים החליטו שבכל זאת הם חלק מן הדבר הגדול הזה, העם היהודי – וכך הם רוצים גם שבניהם יהיו. זה לא נעשה כדי לאוורר את השמלות הנוצצות ולהתהדר בגן הארועים האופנתי, אם כי באלה אין רע: כשיהודי חדש נוסף לעולם, שווה לחגוג את האירוע.

שנאת חילונים, כמו שנאת דתיים,

נובעת בדיוק מאותו מקור עצמו: חומות של בדלנות ואי-היכרות. ביום פקודה, בניה של טלי פרקש ובני יהיו שניהם יהודים, ולשיטתי – שלגמרי במקרה תואמת את שיטתו של הקדוש ברוך הוא בבראשית – די בכך כדי לבסס זהות מובחנת וסולידריות אתנית לא פשוטה, קשה ומוקפת אויבים. איש מהם לא ישאל את בנה של טלי פרקש או את בני אם שמרו קלה כחמורה לפני שיבדוק את הסימן האחד והיחיד הזה.

התהלך לפני, והיה תמים, אומר האל לאברהם. זה כל מה שהוא מבקש. זה מה שלחשתי באוזנו של בני ברגע שלפני. בשום מקום בכתובים לא מצאתי שלחרדים מותר לדרוש יותר מזה.