פול אאוט זה אִין
למרות שמדובר באלבום המושקע ביותר של הלהקה, פול אאוט בוי קצת הלכה לאיבוד ב-"Folie a' Deux" ואיבדה מרוח הכיפיות. מרוב נסיון למקצע, שכחה הלהקה לאתגר את עצמה
כשהשיר "Sugar, We're Going Down" יצא לראשונה ביוני 2005, הוא הביא אותו משב רוח נפלא. אמנם "פול אאוט בוי" תויגו כלהקת Emo מן השורה הראשונה, כזו שהילדים מתים עליה והמבוגרים נותרים אדישים. אבל השיר והאלבום "From Under The Cork Tree", איתם הלהקה פרצה לתעשיית המיינסטרים, כלל לא העבירו את תחושות הילדותיות והדיכאון ששלטו בשאר אלבומי הנוער האחרים. מה ששלט בהם היתה דווקא אווירה כיפית, פאנק-רוקרית תעשייתית, עם שירים בועטים שנשמעים מצוין.
שלוש שנים וחצי חלפו, ו"פול אאוט בוי" בפסגת העולם. ההופעות החיות שלהם התמקצעו והם למדו לנגן על הגיטרות במדויק ובכל הכוח, בזמן שהם מנתרים באוויר לגבהים עצומים. הסאונד באלבום הבא הפך מהוקצע ומרשים הרבה יותר, המעריצות יצאו מכלל שליטה ופיט וונטז, הבסיסט המנהיג, הפך לאייטם רכילות היסטרי כשנשא לאישה את אשלי סימפסון. ללא ספק, ארבעת חברי הלהקה הפכו לרוקסטארים ענקיים והאלבום הטרי, "Folie à Deux", הוא ההוכחה לכך. בין אם זה דבר טוב או לא, זה כבר סיפור אחר.
פול אאוט בוי. הרוקיסטיות מוחלפת בהשפעות דיסקו
נפתח בחדשות הטובות: "פול אאוט בוי" נשמעים מצוין. לאורך כל השירים, הם מצליחים לשמור על המומנטום הייחודי שלהם. הגיטרות עמוסות, הריפים מעלים חיוך על הפנים, השירים כתובים היטב והזמר פטריק סטמפ שט מעל המקצבים המקובעים עם הסלסולים המוכרים שלו בפשטות נפלאה. מצד ההפקה והדיוק, מדובר באלבום המושקע ביותר של הלהקה עד היום, כאשר שום פרט ושום צליל קטן לא הוזנח.
אבל גם כאן יש קטעי רוגע ואחד השירים המעניינים והיפים ביותר באלבום הוא דווקא בלדה די קיטשית בשם "What A Catch, Donnie". השיר הנוגע הוא בעצם מעין תרגיל הפוך על הפוך. הרוקרים משיקאגו גייסו לשיר לא אחר מאשר אלביס קוסטלו, בנוסף לחברים שלהם מהלהקות "Panic At The Disco" ו-"Gym Class Heroes": בסוף השיר, כל אחד מהם שר שורה מלהיט אחר וישן יותר של "פול אאוט בוי", שמתלבש בדיוק על הקצב וההרמוניה שברקע. זה מפגין עד כמה וונטז וסטמפ יודעים לצחוק על עצמם על כך שלפעמים, רק לפעמים, השירים שלהם נשמעים די אותו הדבר.
אבל בתוך כל החיוכים, "פול אאוט בוי" קצת הלכה לאיבוד. אמנם האלבום מרשים וגרדיונזי ולצורך הפקתו למוצר שכזה חברי הלהקה צירפו גם את פארל ווילאמס לצוות, אבל הפומפוזיות העדכנית די העלימה את אותו משב הרוח מ"Sugar, We're Goin Down".
קשה לקטלג הכל תחת ההאשמה ש"הם שכחו את השורשים שלהם", כי לא חלף מספיק זמן מאז הפציעה הלהקה לחיינו. אבל המרכיב העיקרי, הרוקיסטי ובעל הקסם הנערי, מראה סימני גסיסה והוא מוחלף במיני השפעות דיסקו בשירים מסוימים: מייקל ג'קסון חי ופועם ב"Folie a Deux" ומסתבר שלא סתם בחרה הלהקה ליצור חידוש ל-"Beat It" בהופעותיה, שגם יצא כסינגל.
חבל שחברי הלהקה לא ניסו באלבום לאתגר את עצמם, לשנות כיוון, ליצור משהו מקורי וחדש שעוד לא שמענו מהם, מהלך שהרבה להקות גדולות ביצעו בעבר, אפילו "מטאליקה". "פול אאוט בוי" פשוט התאמצו נורא לעשות את הכל ממוקצע, מהוקצע ורלוונטי הרבה יותר. בדיוק שם הם נפלו.
Folie à Deux - Fall Out Boy, הליקון
