נס חנוכה: נשיקות חמות ומתוקות בחדר אחורי
יהודה הגיש לה סופגניה חמה וטריה, מלאה בריבת-חלב ודבש. הלן הביטה לרגע במאפה המטוגן ואז נגסה בו נגיסה קטנה. פניה אורו כמו חנוכיה והיא זללה אותה בתיאבון, רק כדי להגיע לשיא נוסף כשנגעה לשונה במילוי החמים. אגדה לחג
סבא שלי הקים את החנות הזו. במו ידיו התקין את התנורים ובנה את משטחי העבודה. מאז שהגיע לאמריקה אחרי המלחמה זה היה החלום שלו – לפתוח את המעדניה היהודית הכי טובה בברוקלין.
מתי אולנברג, ככה קראו לסבא שלי כשהוא ירד מהאוניה, אבל כולם כאן כינו אותו "מתי השמנאי" אחרי שפתח את המקום והתחיל למכור מעדנים מטוגנים. השם נשאר למרות שהיה קשה לבטא אותו באנגלית, ועל זה אבא שלי, יהודה, תמיד אומר: "טוב שמן טוב משם טוב". זו היתה ראשיתה של המשפחה שלנו, שסבא תמיד כינה בחיבה "שושלת השמנאים", ושל סיפור האהבה הזה, לשמן ובכלל.
לסבא נולדו חמישה בנים, ביניהם אבא שלי, שבעודו בן 15 בלבד הציל את המעדניה משריפה שפרצה באחד מהתנורים וזכה לכינוי "יהודה הכבאי".
שנים רבות חלפו, והמעדניה הפכה לסמל של אחדות בתוך קהילה יהודית קטנה ומסוכסכת. מספר הדעות בחדר שווה למספר היהודים בו, אבל בדבר אחד היתה תמימות דעים – האוכל של מתי השמנאי הכי טעים.
הזמנים השתנו, והעולם איתם. מנהלי התאגיד "אס.אל.יוּ.סי אחזקות ונכסים" החליטו שהם מעוניינים להקים קניון חדש באותו אזור וסניף של רשת מזון מהיר במקומה של ממלכת השמנאים הקטנה שלנו. השכונה היתה מפולגת – פריחה כלכלית מול אובדן הייחודיות, קידמה מול מסורת – ויכוחים ערים נשמעו על כל ספסל, בכל תור ובין מרפסות. החנויות משני צידי המעדניה כבר נרכשו על ידי התאגיד – הסנדלריה של יוחנן וחנות התשמישים של מישה - אבל סבא שלי, שהיה איש של עקרונות, סירב להיכנע וסחף את האחים ויהודה בראשם אחריו.
"כן, לטקעס! אנחנו לא נהיה כמו הגויים!"
וככה תיאר את זה אבא: כשהגיעו נציגי החברה עם החוזה בידיהם, התנפח סבא מתי, זקנו הלבן סמר, ואז הוא צעק: "יהודי לא אוכל פרענצ'-פרייס" ועיניו ברקו בלהט התנורים. "הדרך הנכונה לאכול תפוח-אדמה מטוגן בשמן היא לטקעס!" חבט על משטח העבודה והעלה עננה קטנה של קמח. "כן, לטקעס! אנחנו לא נהיה כמו הגויים!". המאבק התחיל.
הם נלחמו בעוז, כמו שרק אנחנו, היהודים, יודעים להילחם. כבר למחרת נפגשו עם עורך¬-דין יהודי אחד שהיה עם סבא שלי על אותה הספינה ועם בכיר בעיריה שאביו נהג לרכוש אצלנו מעדנים באופן קבוע, ובמהירות הוקמה שדולה שתיאבק בתאגיד המרושע באמצעות ניירת ומשיכת זמן.
חודשים ארוכים הצליחה המערכה העיקשת שלהם לדחות את תוכניתם של סוכני אימפריית האופל התעשייתי למחוק אותם מהמפה, והם נחלו כמה נצחונות משפטיים. אבל אז, בשעת לילה מאוחרת, הגיעה במפתיע לחנות עורכת הדין הבכירה של החברה, הלן סופלאקי, שבמקרה גם היתה הבת של המנכ"ל.
לא ידועים לי הפרטים המדוייקים של מה שהתרחש באותו הלילה, אבל דבר אחד אני כן יודע – זה היה נס שבזכותו אני כאן לספר לכם את הסיפור.
* * *
"אבא שלי הקים את החנות הזו!"
יהודה חבט על משטח העבודה והעלה עננה קטנה של קמח. הימים היו ימי החנוכה, וכל האחים עמלו במשמרות יומם וליל כדי לעמוד בביקוש לסופגניות וללביבות המפורסמות של משפחת השמנאי. באותו הלילה היה זה תורו לשמר את הגחלת.
הלן השתעלה בעצבנות. "תראה, מר אולנברג..."
"השמנאי",
"מר השמנאי. החברה שלי הסכימה באופן חריג להציע לכם סכום גדול פי חמישה משווי החנות שלכם. אבא שלי מסוגל להיות מאוד נדיב. עכשיו, אני יודעת שאתה מיופהּ כוח של אביך לחתום על הסכם, אז תן לי להגיד לך שזו הצעתנו האחרונה. אם תסרב לי הלילה, נאלץ לנקוט באמצעים אחרים... שכולנו נצטער עליהם".
הניגוד בין השניים היה בולט. שיערהּ היה אסוף בקפידה בפקעת, עיני התכלת שלה נתחמו על-ידי משקפיים עדינים וגופהּ הדק היה חנוט בחליפת-חצאית חומה בהירה שכמו לעגה לחולצתוֹ הגסה והלחה מזיעה של יהודה. עיניו הכהות ברקו בלהט התנורים מתוך סבך שיערו השחור כשפגשו בשלה.
"תראי, הלן..."
"מרת סופלאקי".
"הלן. אמרנו לכם בעבר – אנחנו לא מוכרים. זה לא עניין של כסף, אלא של עיקרון. המקום הזה", החווה על חלל החנות, "הוא התגשמות החלום של אבא שלי, וחלומות אי-אפשר למכור".
"כולם עושים את זה", אמרה הלן סופלאקי, שהחלה להתרגז. "בכל רחבי העיר מוקמים קניונים, ועם כל הכבוד לחלום של אביך, עסקים קטנים כמו זה", החוותה על חלל החנות, "פשוט לא מסוגלים לעמוד בתחרות".
"אנחנו לא כמו כולם, הלן. אנחנו עם קשה-עורף!"
"תמיד יהיה ביקוש למטעמים שלנו. אנחנו לא כמו כולם, הלן. אנחנו עם קשה-עורף!" התלהט יהודה.
"יש לי טלפון של מסאז'יסט טוב שאולי יוכל לעזור", ניסתה לעקוץ אבל החטיאה את יהודה, שלא נודע בחוש ההומור שלו.
"המתכונים שלנו", אמר בהתלהבות, "מבוססים על מסורת ארוכה ומפוארת, והם חלק מאורח החיים שלנו! אנחנו לא מתכוונים להשתנות. אין ספק שלחברה שלך יש הרבה מה להציע לנו, אבל לא כך, לא בכפייה". למה השיקסע היהירה הזו לא מסוגלת לדחוס את זה לראשהּ היפה?
"זו דרכו של עולם, יהודה!" אמרה הלן הנסערת והניחה את החוזה על הדלפק. מה תעשה עם הגבר הזה והעקשנות הילדותית שלו? "זה קפיטליזם. אם לא תחתמו על חוזה איתנו, יבוא תאגיד אחר והאמן לי שהוא לא יהיה נדיב כמונו. עכשיו, אם תוכל לעיין בחוזה...", והיא דחפה אותו לכיוונו באצבעות ארוכות.
"את יודעת מה? אני מוכן לעיין בחוזה, אבל בתנאי אחד".
הלן צמצמה עיניהּ בחשדנות. "והוא?"
"אני רוצה שתטעמי את זה". ואז יהודה הגיש לה סופגניה חמה וטריה, מלאה בריבת-חלב ודבש. הלן הביטה לרגע במאפה המטוגן, מחזיקה אותו בין אצבע ואגודל, ואז נגסה בו נגיסה קטנה.
פניה אורו כמו חנוכיה. זו היתה סופגניה מתקתקה ואוורירית, נימוחה וחמאתית, עם קורטוב של וניל, קמצוץ של קרמל, נגיעה של ברנדי וגרידה של לימון, בניחוח של שמן טוב. זו היתה סופגניה טובה בהרבה מכל מאפה תעשייתי שטעמה עד אותו הרגע, והיא זללה אותה בתיאבון, רק כדי להגיע לשיא נוסף כשנגעה לשונה במילוי החמים.
יהודה הביט בפניה כל אותו הזמן והעריך בחשאי את תוויה העדינים ואת יכולתה של האשה הזו להתענג כראוי על מעדן מטוגן. אולי לא הכל רע בגויים האלה, חשב.
לכן, לאחר שסיימה לבלוע את הסופגניה, אחז בידה ומשך אותה בעדינות אל המטבח. "בואי ותיווכחי איך מכינים אותן", אמר.
היא השתכרה מריח השמרים והבצק המיטגן
הוא לקח אותה אל מחסן השמן, שהיה המקדש שבלב המעדניה. הוא הציג לה את התנורים ואת משטחי העבודה שבנה אביו, את תערובות הבצק הסודיות ואת צנצנות המרקחות והמילויים. הוא לקח את ידה בידו הגדולה והוביל אותה בזהירות כשסיירו בין הסירים השטוחים בהם טוגנו במדוייק סופגניות ולביבות, והיא השתכרה מריח השמרים והבצק המיטגן.
אז הכניס אותה אל החדר האחורי, שם הושאר הבצק לתפוח ואליו הובאו הסופגניות הטריות היישר מהסירים, לוהטות ופריכות. הן נטפו שמן שנצץ באור הקלוש, נטפו ונטפו, ועוררו גם את מיציהּ של הלן לנטוף. וכאשר אחז יהודה את המזרק הגדול בזרועותיו המגויידות ותחב אותו עמוק בתוך המאפה החם, כבר איבדה את עשתונותיה. במהרה התבוללו שניהם על הרצפה המקומחת, לועסים זה את זו בנשיקות חמות ומתוקות, ויהודה לש את בצקהּ באצבעות מלומדות וליקק בלשון חפצה את ריבת הדובדבן שעיטרה את סופגניותיהּ.
כשהתקרבו השניים אל השיא ויהודה עמד להזריק לתוכה את המילוי הנפלא מכל, נשמע פיצוץ כה עז ופתאומי עד שכמעט והשתווה להתפוצצות שטילטלה אותם.
* * *
כאמור, אני לא יודע מה התרחש באותו הלילה במעדניה, אבל בדרך נס ניצלו חייהם ונמנעה טרגדיה יוונית.
וזה פשר הפיצוץ: כשהלן, אמא שלי, בוששה לדווח למנהלי חברת אס.אל.יוּ.סי על תשובת משפחת השמנאי לאולטימטום שהוצב להם, הם החליטו לפעול באפיקים אחרים. הם שכרו מראש קבוצה של בריונים יוגוסלבים-מקדונים שאמורים היו "לשכנע" אותם לשנות את דעתם, ובאותו הערב השליכו רימון רסס אל תוך המעדניה.
כשיצא אבי לבדוק מה אירע חשכו עיניו: המעדניה היתה מרוסקת, התנורים שעבדו ללא הרף מיום שחנך סבא מתי את המקום נופצו, וכל מחסן השמן בער בלהבות ואיים להפוך את המורשת השמנאית לעיי חורבות.
אבל אבי לא איבד את עשתונותיו – לא בכדי כונה "יהודה הכבאי". בגבורה עליה מספרים אנו עד עצם היום הזה חילץ את אמי מהתבערה וזינק שוב פנימה. לבדו אחז במטף והצליח להכניע את האש.
עם שחר, כשהגיעו סבא מתי והאחים למעדניה, גילו מהפכה מעלת עשן. למרבה המזל, הסירים הכבדים נותרו שלמים ומשטחי העבודה היו שמישים עדיין, אבל מחסן השמן נשרף עד כלות.
נותר רק פח שמן אחד קטן.
ביראת קודש הרים סבא מתי את המכל אל-על, ולאחר מכן מילא את אחד הסירים בשמן עד הטיפה האחרונה. ואז, למרבה תדהמתם של הנוכחים, נותר הפח הקטן ריק.
"ריק?" שאל אבא בחוסר אמונה.
"ריק", לחש סבא.
"מה נעשה?"
"נקווה לנס", אמר סבא.
ואז קרה נס. אבל לא נס מזוייף כמו אלה שמספרים עליהם בגן הילדים, אלא נס אמיתי.
מפה לאוזן עברה השמועה ברחבי השכונה, ובראשונה זה זמן רב, ובאופן בלתי מתוכנן, התאחדו התושבים. בזה אחר זה החלו להתאסף השכנים במעדניה עם בקבוקי שמן איכותיים שהביאו מבתיהם, ובמהרה הפך טפטוף השמן לזרם איתן שאיפשר לסירים לרחוש מבוקר ועד ערב ולספק סופגניות טובות לכולם.
* * *
לאחר אותו לילה גורלי שכנעה אמי את אביהּ לסגת מתוכניתו, וגם לשלם פיצויים כדי להשתיק את הפרשה. למרות ההבדלים הרבים בינה לבין אבא שלי, הם הגיעו לבסוף למסקנה שלא בהכרח חייבים להילחם כאשר יש חילוקי דיעות.
היא אמנם לא עבדה במעדניה (וגם לא למדה לבשל מעולם, למען האמת), אבל עזרה לאבי ולדודיי להפוך את החנות לעסק מודרני ומשגשג.
וכך אירע נס כפול ומכופל באותו הערב: גם נפגשו הוריי, גם ניצלו חייהם, גם התאחדה הקהילה וגם שרדה המורשת שלנו. הנה, עיניכם הרואות, החנות עדיין קיימת ומשגשגת, ואני מקווה שתמשיך כך עוד שנים רבות.
חנוכה שמח!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
