הניסויים שערך סטנלי מילגרם (Stanley Milgram) במעבדות של אוניברסיטת ייל, בראשית שנות ה-60, נחשבים לאחד הפרקים המפורסמים והכואבים בתולדות הפסיכולוגיה. רק מספר חודשים לאחר שהחל בירושלים משפטו של הפקיד הנאצי אדולף אייכמן, שטען כי רק ציית לפקודות כששלח מיליונים אל מותם, החליט המדען האמריקאי לבדוק האם בכל אחד מאיתנו קיימת מידה מסוימת של צייתנות עיוורת, וכמה מאיתנו מוכנים להסב כאב לאדם אחר, אם אנו נדרשים לעשות זאת על ידי דמות סמכותית.
תוצאות ניסוייו של מילגרם הכו בזמנו את עולם המדע בתדהמה. רוב הנחקרים בניסוייו גילו נכונות לתת מכות חשמל לבני אדם אחרים, על אף מחאותיהם ותחנוניהם כי יפסיקו, רק משום שהחוקרים התעקשו שזה הכרחי לביצוע המשימה. בימים אלה, מתפרסם מחקר המשחזר, עד רמה מסוימת, את מחקרו המפורסם של מילגרם. החוקר, ג'רי ברגר (Jerry Burger), היה בעיקר סקרן לגלות האם משהו השתנה בבני אדם ב-45 השנים האחרונות. האם בראשית המאה ה-21, בעידן אוטוסטראדת המידע וקריסת האידיאולוגיות, הפכו בני אדם לעמידים יותר בפני כוחה של הסמכות? האם הצייתנות העיוורת היא חולי היסטורי שמיגרה הקידמה?
ג'רי ברגר, פסיכולוג באוניברסיטת סנטה קלרה, לא יכול היה לשחזר את ניסויו של מילגרם אחד לאחד. ועדות האתיקה של היום פשוט לא היו מאשרות אותו. בניסוי המקורי חולקו 40 זוגות נחקרים ל"מורה" ו"תלמיד". המורה ישב בחדר נפרד ושאל את התלמיד שאלות. כל מורה קיבל הוראה מהחוקרים לתת שוק חשמלי לתלמיד בכל פעם שהוא ענה תשובה שגויה או לא ענה כלל. מכות החשמל ניתנו על ידי הרמת מתג בלוח חשמל ובפני כל מורה ניצבו 30 מתגים. בכל פעם שהורם מתג נוסף, עלתה עוצמת השוק החשמלי ב-15 וולט.
התלמידים לא באמת ספגו את הזרם החשמלי אל גופם, ובעצם היו "מושתלים" של מילגראם. אך ככל שהלכה וגברה עוצמת הזרם, השמיעו התלמידים זעקות כאב, תלונות על בעיות לב, תחינות להפסקת הניסוי ולבסוף שקט מדאיג. 26 מתוך 40 מורים המשיכו לתת מכות חשמל בעוצמה הולכת וגוברת עד שלבסוף הכו את התלמיד שלוש פעמים בעוצמה של 450 וולט. בכל פעם שהיססו, נוכח ההקלטות שהושמעו להם, עודדו אותם החוקרים להמשיך בטענות כגון: "הניסוי מחייב שתמשיכו" ו"אתם מחויבים לעשות זאת". לאחר הניסוי, התלוננו רבים מהמורים על התקפי חרדה בעקבות התנאים הטראומתיים של המחקר ומילגרם נאלץ להתמודד עם ביקורת רבה שהוטחה בו, על כך שהמורים לא ידעו כי התלמידים שיתפו פעולה עם החוקרים, ולא באמת סבלו מכאב.
הניסויים של ברגר, שהחלו בינואר 2007 ומסקנותיהם מתפרסמות עתה, הוגבלו עד לרמה של 150 וולט, הרמה שבה החלו הנחקרים של מילגרם לשמע את דרישת ה"תלמידים" להפסיק את הניסוי. ברגר הסתמך על הנתון של מילגראם, שקבע כי 72% מהמורים שהמשיכו בניסוי לאחר שהגיעו ל- 150 וולט הלכו כל הדרך עד ל- 450 וולט, והסתפק בלבדוק כמה נחקרים מוכנים להמשיך אחרי 150 וולט. בניסוי של מילגראם, רק 6 מתוך 40 נחקרים עצרו אחרי 150 וולט, התוצאות של ברגר לא שונות בהרבה. 70% מהנחקרים בניסוי החדש, הכו אדם אחר בעוצמה של 150 וולט מפני שענה תשובה לא נכונה לשאלה במבחן. נחקרים אלה שמעו את אותו אדם זועק בכאב ומבקש להפסיק את הניסוי, אך הביעו נכונות להכות אותו שוב בעוצמה גבוהה יותר וככל הנראה גם היו עושים זאת, אלמלא עצרו החוקרים את הניסוי.
כמו כן נבדקו פרמטרים חדשים, אליהם מילגרם לא התייחס. בשלב מסוים נערך הניסוי עם שני מורים בו זמנית, כאשר אחד המורים הושתל על ידי החוקרים והתבקש לסרב בשלב כלשהו להמשיך בניסוי. החוקרים בדקו האם לסירוב של אדם אחד יש השפעה על מידת הנכונות של האחר להמשיך למלא אחר הפקודות שניתנו לשניים. מתוצאות הניסוי מסתבר כי השפעה כזו, אם קיימת, אינה משמעותית ולא נרשמו פערים גדולים בתוצאות בין מורים שהשתתפו לבד לכאלה שהשתתפו לצד "סרבן". כמו כן, לא נמצאו פערים משמעותיים בין מידת הצייתנות של גברים לזו של נשים, למרות שהחוקרים מציינים כי נשים הביעו יותר דאגה נוכח זעקות הכאב של התלמידים.
"התוצאות מפתיעות ומאכזבות" אמר ברגר לכתב סוכנות הידיעות 'רויטרס'. "זה לא שמשהו לא בסדר עם האנשים הללו, אבל הייתה לנו סברה שהיה משהו שונה באנשים בראשית שנות ה-60 שעשה אותם צייתנים יותר". במחקר הנוכחי השתתפו 29 נשים ו-41 גברים בטווח הגילאים 80-21. הם עברו תהליך סינון, שמטרתו הייתה למנוע התקפי חרדה בעקבות הניסוי ולוודא שהנחקרים מייצגים קשת רחבה של מגזרים בחברה האמריקאית.
כמו מילגרם, גם ברגר חש במהלך הניסויים כיצד הרוחות של אירועי השעה וזוועות העבר חודרות אל תוך החלל המוגן של מעבדתו. לצערנו, איננו צריכים לגשת אל העבר כדי לקבל דוגמאות מטרידות למעשים הנוראים שבני אדם מסוגלים לחולל מתוך צייתנות עיוורת, וגם היום, יותר מ-46 שנים לאחר שנתלה אדולף אייכמן, ישנם בעולם רוצחים שרק מילאו אחר פקודות. כמובן שניסויים מסוג זה לא יכולים לתת הסבר מלא לתופעות כרצח עם, עינויים ואלימות מאורגנת על כל גווניה, אך לדברי ברגר "חשוב להבין את המרכיבים הפסיכולוגיים התורמים לנכונותם של בני אדם לבצע מעשים לא צפויים ומטרידים". מרכיבים אלה, כך נראה, ממשיכים להוות חלק מאופיו של האדם, גם בתקופה בה נראה שהתמימות, הצייתנות והנכונות המוחלטת להקריב למען הכלל, הרפו מאחיזתן בנפשנו.
קישורים:
