על הזרות קשה לנו לסלוח

הוא עוד ישוב? לא בטוח. אופורטוניסטים אינם קושרים את גורלם במדינות. והרי אנשי עסקים לגיטימיים ועשירים מגאידמק שחיו כאן פעם כבר גרים במקומות אחרים, כמו לב לבייב ובני ביתו - ובכל זאת לא דבק רבב בדימוי הציבורי שלהם.

אפילו בעניין הזה ייוותר ארקדי גאידמק בזרותו התמידית: עוף משונה. הומלך והודח והלך, והכל מבלי שטרחנו להתבונן אפילו לרגע בפרצופנו-שלנו, אותו שיקף נאמנה ונכונה בחיוכו הלעגני, במילותיו הבוטות, בסירובו העיקש לשחק את המשחק כמו שציפינו ממנו.

אומה שגאוותה על ייצוא הנשק שלה למדינות עולם שלישי, שסוחרי המוות שלה משלשלים מעטפות תפוחות לכיסיהם של רודנים כדי לקדם את עסקי הטילים והמזל"טים ומה לא – לא סלחה לו על "אנגולגייט", והדביקה לו תווית של שחיתות מוסרית עצומה, רק מפני שסוחרי הנשק המקומיים הם בחורינו המצויינים – והוא, אתם יודעים, לא היה משלנו.

ממשלה ששר האוצר שלה הואשם בגניבה, שר המשפטים שלה הורשע בדין, ראש הממשלה שלה נחקר עד זרא ולא שכחנו את כתב האישום נגד הנשיא ומספר בלתי ידוע של ח"כים בדרך לכלא, וכל הממסד הזה יצא נגדו בשעת מלחמה, כשחטאו היחיד היה שהכניס יד לכיס והוציא משם ממון והקים מחסה מאולתר לעניים מופגזים מן הצפון.

וגם על רגעי החסד הקטנים לתושבי שדרות לא סלחו לו, להיפך: הרי אלה היו אמורים להוות בגופם דוגמה אישית לחוסן שממשלת הבלים כפתה עליהם. והוא, בחוצפתו, תקע סיכה בבלון הספין הזה והצביע עלינו בערייתנו: מאות נדחקים לאוטובוסים של גאידמק, רוצים לאילת. מתחננים, צועקים, מתלהמים. כך נראתה ישראל, שאת כללי המשחק שלה סירב לאמץ. הוא רק חשף אותם.

ואז צעקו שהוא ראוותן ואינו נותן מתן בסתר, כאילו בעידן שיווק הדימויים יש דבר כזה בכלל. כאילו לפרסם חבילת מוצרים בהנחה לתושבי הצפון בזמן מלחמה, או לפרסם בנק, הוא מעשה גדול ומקובל של חסד, לעומת הטעם הרע של מתן הפוגה למופגזים.

וכשקנה את בית"ר ירושלים אמרו שהוא רוצה להיות בייבי-אוליגרך מקומי, וכשתמך בבני סכנין לא הבינו שמכיסו הוא רוצה לצמצם את מעשי החוליגניות בכדורגל, ועם זאת, בדרכנו הייחודית, כל האצבעות המאשימות על כשלונותיה של הקבוצה הונפו רק אליו.

כשהזמין כל ידוען בפרוטה למסיבות הראווה שלו נדחקו כו-לם, אחד לא נפקד – ואחר כך המשיכו לנתץ את האליל המוזר שלהם: הוא לא לומד עברית. כאילו שאפשר להגיע לאולפן טלוויזיה בישראל עם עברית של עולה חדש ולצאת ממנו בחיים, בלי סטיגמה של עילגות וטמטום. הוא מעז להטיף למקומיים פילוסופיה בגרוש, כאילו רק למקומיים מותר.

הוא מתלבש מוזר, אמרו – כאילו יש קוד שמחייב אותו למדים מקומיים. הוא מקשקש על יהדות, אמרו, כאילו כבר אסור להתוודות כאן שיהדות חשובה מישראליות.

והכי גרוע – היתה לו החוצפה לומר שהפוליטיקאים המקומיים הם לא משהו, והתקשורת המקומית איננה אלוהים. איך, איך העז – ואיך, מאוחר יותר, בחדרי חדרים, ביקשו עסקנים את קרבתו, עיתונאים הפכו למלחכי פנכתו, מאמינים בכל לב שישלם להם משכורות עתק תמורת עבודה קלה נורא, כי זה מה שכלבי השמירה של הדמוקרטיה רצו ממנו: שיאכיל אותם. והרבה.

חילק שטרות ולא הבטחות

פעם, לא מזמן, אמרו כאן "קנה אותי, ארקדי", כאילו ממונו, או השמועות על ממונו, הם שלנו בזכות. את השמועות איש כבר לא טרח לברר ברצינות, מרגע שהבנו כי אינו הנדיב הידוע אלא פוליטיקאי קטן בהתהוות. עוד חטא שלא סלחו לו. מה לו ולפוליטיקה? הרי הוא לא צמח בסניף-קריית אונו של שום מפלגה וגם לא היה עיתונאי עתיר פעלים ואפילו לא חבר מועצה של כלום לפני שטבל את ידיו בסחי של הבחירות המקומיות: כשחילק שטרות, ולא הבטחות לשטרות לאברכים ברחוב – לא ראיתם את הסחי?

ומעל לכל ריחף ענן של חשדות וחקירות ומה לא: אותו ענן ממש שלא מונע מראש ממשלה בשלהי כהונתו המבישה לרקוח יוזמות מדיניות לתפארת שמו. אותו כתב אישום שלא מונע מנשיא מודח להמשיך וליהנות ממנעמי לשכה-נהג-מכונית, אותן שמועות וחקירות שלא הפריעו לשר אוצר לכהן עד שלא היתה לו ברירה וגם הוא הלך. כל אלה, משלנו הם: יציר כפינו, טובי בנינו, מלח ארצנו, ולכן אנחנו יודעים לשכוח ולסלוח. כל אלה, עוד תראו, יזכו למחילה וקאמבק. גאידמק? לא בטוח.

הוא היה ועודנו זר. על הזרות קשה לנו לסלוח. אפילו יפזז בין ממטרות בגופיה של עמלים, עם החיוך המטריד הזה על פניו, יישאר זר: התנשא עלינו, אמרו. האמת קצת הפוכה: כדי לא להתבונן בעצמנו דרכו, התנשאנו אנחנו עליו.

אם ישוב או לא, זה הזמן הנכון לומר לו מילה טובה אחת. ברשותכם, זה יהיה ברוסית. בלאגאדריו. מילה אחת של אסירות תודה ברוסית תקנית של פעם. לא היה מזיק לכמה אנשים ללמוד אותה, קצת לפני וקצת אחרי שהם משליכים רפש למקום הלא נכון. מן הראוי היה שרבים כאן יהיו אסירי תודה למראה שטרח להציב בפנינו. אולי עכשיו נוכל להסיר ממנה את האבק, ולהתבונן היטב.