לא משחקים ברופא וחולה
היפנים מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שקשור לבריאות ולחיידקים: כשחולים מסתובבים עם מסכה על הפנים, כשמצוננים הולכים לבית חולים ולא מפקפקים לעולם במה שאמר הרופא. תוחלת החיים הגבוהה אולי מרמזת שהם צודקים
שלושה חודשים אחרי שהגעתי ליפן מצאתי את עצמי עם כאבי גב איומים ובלי ביטוח רפואי. המצב העגום הזה נוצר כתוצאה ממכשול רציני וחמור שעמד ביני לבין הרישום למערכת הביטוח הרפואי היפני: עצלנות. "לא נורא", אמרה המנהלת שלי כשפניתי אליה, "היום נעשה לך ביטוח רפואי ומחרתיים נלך לרופא". כישראלית למודת ביורוקרטיה זה נשמע לי מופרך, אך תעודת ביטוח רפואי, שחלה רטרואקטיבית על כל תקופת השהות שלי ביפן, אכן נחתה אצלי בתיבת הדואר תוך פחות מ-30 שעות.
האם תעודת הביטוח נופקה במהירות שיא עקב יעילותה יוצאת הדופן של הביורוקרטיה היפנית, או שמא מפני שלכל הקשור לבריאות מתייחסים היפנים ברצינות תהומית? התשובה היא גם וגם: בנוסף למנהגם לעשות דברים באופן יעיל, ההקפדה של היפנים על בריאות, ניקיון והיגיינה היא סטריאוטיפ מוכר המעוגן היטב במציאות. הרחובות המצוחצחים פה יעוררו את קנאתה של כל אם פולנייה, ואם בחוץ נקי הרי שבפנים על אחת כמה וכמה. שיא ההקפדה על הניקיון בא לידי ביטוי במנהג להסיר את הנעליים לפני הכניסה לבית על מנת שלא לזהם את הרצפה, השטיח או מחצלות הטטאמי בלכלוך ובחיידקים מבחוץ.
בכלל, נראה שהיפנים חוששים מחיידקים באופן חסר תקדים, למרות שככל שעובר הזמן אני משתכנעת שיותר משהם דואגים לבריאותם האישית הם חוששים להתנהג בצורה בלתי מתחשבת ולהדביק אחרים. יהא המניע העיקרי אשר יהא, לשתי הבעיות האלה הם מצאו פתרון מקורי: כשהיפנים חולים, הם מסתובבים כל היום עם מסכה של מנתחים על הפנים. המסכות הללו לא רק מונעות הדבקה והידבקות במחלות, אלא גם מגנות מפני זיהום אוויר ומקלות על הסובלים מאלרגיות מסויימות.
אודה ואתוודה, המחזה של אנשים מסתובבים ברחוב עם מסכות מנתחים על פניהם הוא בין הדברים היחידים ביפן שלא הצלחתי להתרגל אליהם בשום פנים ואופן, וזאת חרף העובדה שאני רואה את זה כל הזמן. תעשיית המסכות ביפן פורחת, ומגוון גדול שלהן מוצע למכירה: מסכות גדולות, קטנות, דקות וקלילות, אטומות במיוחד, לבנות, צבעוניות, כאלה שמעוטרות בדמויות מצויירות חמודות, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על היפנים.
בפעם האחרונה שחליתי החלטתי שאולי אם אנסה אחת בעצמי אצליח להתרגל לרעיון, אבל הניסוי הוכתר ככישלון כשגיליתי שהמסכה לא רק מדיפה ריח מעופש וגורמת למשקפיים שלי להתכסות באדים, אלא שבנוסף לכל הצרות אני גם נראית סקסית כמו שרדר מצבי הנינג'ה. עד מהרה החלטתי להעיף את המפגע התברואתי הזה לפח הזבל הקרוב ולהמשיך לפזר את החיידקים שלי בחוסר התחשבות על פני כל הסביבה.
הילדה חמודה, המסכה חמודה, אבל זה עושה צמרמורת (צילום: דנה פאר)
MRI לכל דורש
ובחזרה לסאגת הגב: יום לאחר קבלת תעודת הביטוח הרפואי מצאתי את עצמי בבית חולים. אל דאגה, זה לא שבעיית הגב שלי החמירה עד כדי כך – פשוט ביפן, כמישהו סובל מבעיה רפואית או אפילו מהצטננות קלה, הוא הולך לבית החולים. בבית חולים יפני, בניגוד לקופת חולים אצלנו, אין בדרך כלל אפשרות לקבוע תור מראש. יש להגיע בשעות הקבלה של הרופא הרלוונטי ולהמתין בסבלנות לתור. משמעות הדבר היא שבבית חולים עמוס ומרכזי אתה עלול למצוא עצמך מתייבש שעות בטרם תזכה לראות רופא.
התמזל מזלי ואני מתגוררת בפרובינציה, כך שתורי לא איחר לבוא. הרופא האזין לדבריי, מישש לי קצת את הגב ופסק שיש צורך בסריקת CT ובבדיקת MRI. אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, בדיקת MRI? בארץ, למיטב ידיעתי, מדובר בתקופת המתנה של שלושה חודשים מינימום. "ל-CT נשלח אותך מייד", אמר הרופא, "ובקשר ל-MRI... תוכלי לחזור לפה היום בשלוש?"
נו, מסתבר שאם להזדקק ל-MRI, יפן היא ה-מקום. ביפן נחשב בית חולים ל"טוב", "בינוני" או "גרוע" בהתאם לכמות ולטיב המכשור האלקטרוני שברשותו, והרבה פחות לפי המוניטין של רופאיו. תוסיפו לכך את העובדה שהרבה מהמכשור הרפואי המתקדם הזה מיוצר ביפן עצמה, ותבינו למה ביפן אפשר למצוא מכשור טכנולוגי מתקדם גם בבתי החולים הכי מצ'וקמקים ובמרפאות שכוחות-אל.
רק רופא יפני
יפנים רבים יעדיפו להיבדק על ידי רופא יפני, גם אם הם מתגוררים בחו"ל. קיימות לכך סיבות רבות, וכשנשלחתי ל-CT גיליתי אחת מהן. "תורידי בבקשה את החולצה", ביקש ממני הטכנאי, אולם כשידי נשלחו מיידית וללא היסוס אל שולי החולצה הזדעק לעצור בעדי והפנה אותי לעבר פרגוד קטן. חשבתי שאולי ממתין לי שם חלוק מיוחד, אולם הסתבר שכל מטרת הפרגוד להסתיר אותי מעיני הטכנאי בשעת הסרת החולצה. אותה הסצנה בדיוק חזרה על עצמה שנית בבדיקת ה-MRI.
עד כאן מילא, גם בארץ אפשר למצוא לפעמים פרגוד במשרדי רופאים ובקופות החולים. העניין היה פחות עצם קיומו של הפרגוד ויותר התחושה ששידרו אלי הרופאים, הטכנאים והאחיות, לפיה העירום החלקי שנכפה על הנבדק הוא מצב מביך ולא טבעי, שחובה להתייחס אליו בכובד ראש. היחס המיוחד הזה, אגב, מגיע לשיאו בבדיקה הגניקולוגית, כשביפן בודק הגניקולוג את האישה בעוד וילון גדול יורד מתקרת החדר ועד הבטן שלה וחוצץ ביניהם לחלוטין.
בהקשר זה ראוי לציין כי סיבה נוספת בגינה נמצא שם הווילון היא פרטיות הרופא. ככלל, היפנים מאמינים שאין צורך לדעת כל מה שהרופא עושה. הם אינם בוחנים את הרופא, מותחים ביקורת על השיטות שלו או מאבחנים את עצמם בפורומים באינטרנט ומנסים לשכנע אותו בדיאגנוזה. היפני הממוצע לא יפקפק בדברי הרופא שלו, ובדרך כלל גם לא יפנה לקבל חוות דעת שנייה (למרות שמצב זה הולך ומשתנה). "הרופאים היפנים לא אוהבים לטפל בזרים", טענה בפני חברה זרה שהתגוררה פה במשך מספר שנים, "כי אנחנו שואלים הרבה שאלות ודורשים לקבל הסבר על כל דבר".
טומוג'י טנאבה, יפני בן 113, הוא הגבר הזקן בעולם (צילום: AP)
תרופות במינון נמוך
היחס לעירום והכבוד המופלג לרופא אינם ההבדלים היחידים בין הרפואה המערבית ליפנית. הבדל נוסף הוא בתרופות. משרד הבריאות היפני משתהה שנים ארוכות לפני מתן אישור לתרופה מהמערב, וגם כשהיא כבר זוכה לאישור ונכנסת לשוק יהיו מינוניה נמוכים יותר. כך הסביר לי ד"ר מיצוי, רופא יפני. כשתהיתי מדוע כך הדבר, השיב כי "אנו היפנים רזים ונמוכים, ולכן איננו זקוקים לאותו מינון כמו האדם המערבי". לאחר מכן הוסיף שכאשר מטופל שלו עובר למדינה מערבית, הוא ממליץ לו ליטול מהתרופות מינון נמוך מזה שנרשם לו על ידי הרופא המערבי.
האם "רזים ונמוכים" הוא ההסבר היחידי לעניין? לא בטוח. בעבר רווחו ביפן תיאוריות לפיהן גופו של האדם היפני שונה מזה של כל גזע אחר על פני כדור הארץ. בין השאר גרסו תיאוריות אלה כי מבנה המעיים שלו שונה ואינו מאפשר עיכול בשר בקר מהמערב, ושהמח של האדם היפני פועל בצורה אחרת. כיום התיאוריות האלה הן הרבה פחות מקובלות, אולם "רזים ונמוכים" אינו מסביר למשל את חוסר הפופולריות המשווע לה זוכה ביפן הגלולה נגד הריון.
אז מה היה לנו? תרופות במינון נמוך, רופאים שאין לפקפק באבחנותיהם ובדיקה גניקולוגית מאחורי וילון – אבל היפנים לבטח עושים משהו נכון בענייני בריאות, מאחר שתוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם. את הנתון המרשים הזה נהוג לייחס לתזונה היפנית, כאשר הבעיה היחידה בהנחה זו היא האחוז הגבוה להבהיל של מקרי סרטן הקיבה במדינה. אז לגבי תזונה אני לא יודעת, אבל אין ספק שיש דברים ששווה לאמץ מהיפנים, כמו ההקפדה על ההגיינה, מתן הכבוד לחולה וריבוי המכשור הרפואי המשוכלל. על המסכות, לעומת זאת, נראה לי שכדאי לוותר. לא שהן אינן יעילות, זה פשוט שבאופן אישי הייתי מעדיפה להסתכן בדלקת סימפונות נגיפית מאשר להיות מוקפת כל היום באנשים שנראים ככה.
- לכל הטורים של "יפן זה כאן
"
דנה פאר יוצאת לחופשה קצרה ותחזור לכתוב באמצע ינואר. ועד אז - רוצים לשאול את דנה שאלות על היפנים והחיים ביפן? זה הזמן. אתם מוזמנים לטקבק את השאלה או לשלוח אליה מייל .
לפנייה לכתב/ת 
