סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.
למי שלא בקיא בהשתלשלות הפרשה, הנה תמציתה: "גן-המדע" הוא חלק מ"מכון דודיסון", שהוא מעין חברה-בת המרכזת את הפעילות מוכוונת הקהילה של מכון ויצמן. לפני כחמישה חודשים פנתה נציגות עובדי גן-המדע למנהל מכון דוידסון בבקשה לנהל משא ומתן לשיפור שכרם ותנאי עבודתם.
בגיבוי הנהלת מכון ויצמן, סרב מנהל מכון דוידסון להכיר בזכות ההתאגדות של העובדים, המיוצגים על ידי ארגון העובדים "כוח לעובדים", והבטיח, תחת זאת, לפתור את בעיותיו של כל עובד בנפרד. בתגובה הכריזו עובדי "גן-המדע" על סכסוך עבודה.
עד כה דחתה הנהלת מכון ויצמן את כל הפניות, ביניהן גם של מספר הולך וגדל של חברי כנסת, לשנות את עמדתה, והיא מתמידה בסירובה, ההולך ולובש אופי יותר ויותר אידיאולוגי, להכיר בזכות ההתארגנות של עובדי "גן-המדע".
ככל שמאבקה של הנהלת מכון ויצמן בעובדי "גן-המדע" הפך בוטה יותר, והגיע אף לכדי הכאת מפגינים ושבירת ברכו של אחד מהם בידי מאבטחי המכון, למשל, כך הוא העלה גם את החופש האקדמי קורבן לאידיאולוגיה של התנגדות להתאגדות עובדים.
עובדי "גן-המדע" נעזרים בקליניקה למשפט ורווחה הפועלת במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. כחלק ממאמציה לסיכול ההתארגנות, פנתה הנהלת מכון ויצמן להנהלת אוניברסיטת תל-אביב וביקשה ממנה להורות לקליניקה לחדול מלייצג את עובדי הגן. פניה דומה התקבלה גם מהנהלת "האוניברסיטה הפתוחה", ש"כוח לעובדים" הוא הארגון היציג של סגל ההוראה שלה. רקטור אוניברסיטת תל-אביב נענה לבקשות והסביר כי לא ייתכן שאוניברסיטה תסייע לעובדיה של אוניברסיטה אחרת במאבקם נגד ההנהלה. הרקטור נסוג מהוראה זו רק לאחר מחאות חריפה מצד הדיקן והסגל האקדמי של הפקולטה למשפטים, שהוקיעו את התערבותו כפגיעה גסה בחופש האקדמי.
הפגיעה בחופש ההתאגדות המקצועית הידרדרה שלא במקרה לכדי פגיעה בחופש האקדמי. הגם שמקורותיהם ההיסטוריים של שתי חירויות אלו הם שונים, הרי שבמציאות של הדמוקרטיות המערביות הן מבוססות על הגיון דומה: הגנה על העבודה השכירה וההוראה והמחקר מפני עוצמתו העדיפה של ההון.
חופש ההתאגדות נועד לאזן את הנחיתות המובנית של העובד השכיר. מטרתו לשנות את יחסי הכוח בין ההון לעבודה, ולהעניק לעובדים באמצעות המשא והמתן הקיבוצי עוצמה שאין לכל עובד כפרט. באופן דומה, החופש האקדמי, המובטח על ידי מימון ציבורי, מאפשר לאוניברסיטאות להתנהל יותר על פי שיקולים מדעיים אוטונומיים, ופחות על פי אילוצי ההון המכתיב באמצעות תרומותיו את תחומי ההוראה והמחקר.
חופש ההתאגדות והחופש האקדמי הם אפוא שני פנים של האופי הציבורי של ההשכלה הגבוהה, וככאלו הם תלויים האחד בשני כאשר הפגיעה באחד מערערת בהכרח את השני. מכאן ברור מדוע אותם אינטרסים החותרים להפרטת ההשכלה הגבוהה, משמע: להכפפתה לשלטון ההון ולחוקי השוק, מנהלים מאבק לערעור מעמדם של שני הגורמים העיקריים האמורים להגן על החופש האקדמי בישראל: התיקצוב הציבורי וארגוני הסגל האקדמי.
הנהלת מכון ויצמן אימצה אפוא מוסר כפול: בעוד שאת עובדיה היא כופפת לעקרון שוק ורווח, היא תובעת תיקצוב על פי שיקול ציבורי רחב. המוסר הכפול המנחה את מאבקה של הנהלת מכון ויצמן בהתאגדות עובדי "גן-המדע" גורר את האוניברסיטאות בישראל לא רק לפגיעה בחופש האקדמי, הוא גם מערער את הבסיס הערכי שבשמו הן תובעות מן הממשלה להבטיח את תקציבן.
המוסר הכפול שבעמדת מכון ויצמן נחשף גם בהבחנה בין קבוצות שונות של עובדים. הנהלת המכון מקפידה להדגיש כי למעט עובדי "גן-המדע", שאר עובדי המכון מאורגנים ונהנים מתנאי העסקה טובים. ואולם, מאחר שחוזקה של השרשרת נמדד בחוזק החוליה החלשה, הפגיעה בתנאי ההעסקה נוטה לחלחל מעלה: מן הגורמים החלשים בשוק העבודה אל החזקים יותר.
שאלת התאגדותם של עובדי "גן-המדע" הפכה אפוא מאירוע בשולי המערכת האקדמית למבחן להגדרתה העצמית: האם היא תאיץ את הפרטתה לדעת, או תשקם את אופיה הציבורי באמצעות הגנה על חופש ההתאגדות כתנאי לחופש האקדמי.
בשל אופיה המכונן של פרשת "גן-המדע", על מרכיבי המערכת האוניברסיטאית – הנהלות, ארגוני סגל בכיר, זוטר ומנהלי ואגודות סטודנטים – לפעול למניעת הפיכתה לעוד נקודה בהידרדרותה של האקדמיה בישראל.
פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, חבר ב"כוח לעובד"
