זכרו את העובדות לגבי קצב

לדברי ח"כ זהבה גלאון, "היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נותן יד להפקרת נשים בכך שעד היום לא העמיד לדין את הנשיא לשעבר משה קצב". ואכן, פשעי מין הם מעשים איומים שיש להעניש בעוונם בכל חומרת הדין. מאידך, הרס טוטאלי של חיי אנשים שהואשמו בעבירות מין, אך נמצאו זכאים בדין, הוא דבר איום לא פחות. אולי אף יותר. לקורבנות של אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית יש אוזן קשבת וקבוצות תמיכה, בעוד מי שהואשמו וזוכו מסתובבים עם אות קין - שהרי "אין עשן בלי אש", ולך תסביר שאין לך אחות, ושבמדינת חוק מי שזוכה בדין הוא זכאי, ומי שלא נשפט הוא בוודאי זכאי.

כך גם זאב רווח ורמי הויברגר, הבדרנים שנחשדו בעבירות מין, אך לא נמצאו ראיות נגדם. תיקי החקירה שלהם נסגרו, אבל אף אחד לא ישיב להם את המעריצים שנטשו.

המפורסם מכולם הוא כמובן משה קצב. אני מהאחרונים להתפעל ממורשתו הפוליטית של הנשיא והשר לשעבר, אשר היה רב-אמן במינויים פוליטיים עוד בימים שרובנו האמנו בתמימות שבכירים בשירות הציבורי מתמנים לתפקידיהם רק על פי כישוריהם. אבל יש פער עצום בין פוליטיקאי אפור לעבריין מין סדרתי. האם העיתונאים המפרטים בעסיסיות את עלילות המין המיוחסות לנשיא לשעבר מודעים לכך שנכון לרגע זה אין כתב אישום נגד משה קצב?

היו שהציעו כפיתרון, שמתלוננים על עבירות מין, שנמצא כי תלונתם שקרית והוגשה למטרת נקמה, ישלמו פיצויים לאיש עליו

התלוננו. ייתכן שיש מקום להסדר כזה במקרים קיצוניים, אבל אין פיצוי כספי שיחזיר לקצב את מעמדו הפוליטי הרם, ישיב לפרופסור בן-ארי את התהילה האקדמית ויחזיר לרווח ולהויברגר את המעריצים שנטשו אותם לאחר ששמם הוכתם.

מאחר שהתקשורת היא האשמה המרכזית בהרס חייהם של אותם מפורסמים, היא גם זו שצריכה לפצותם - אבל לא בכסף, אלא בפרסום מתקן בהיקף שלא יפחת מהפרסום ההורס. אם המדיה תדע שהמחיר של כתבות סנסציוניות מכפישות אודות חשודים, לפני שהוכחה אשמתם, הוא כתבות תדמית המשבחות את הנאשמים לשעבר לאחר זיכויים – היא תחשוב פעמיים לפני פרסום שיש לו מקום אך ורק אחרי ההרשעה.