ימין קיצוני
הרבה לפני שאבי ביטר התחיל לחיות בסרט, ימין מסיקה וירמי קדושי יצרו כאן קולנוע מחתרתי ללא כל מימון חיצוני. דרור עמיר פגש אותם על הסט לראיון נוקב על הדיכוי התרבותי בישראל
אין ספק, זוהי תקופה של פריחה חסרת תקדים עבור הקולנוע הישראלי. בשנה שעברה היה זה "בופור", שנעצר רק מרחק נגיעה מפרס האוסקר היוקרתי, והשנה זהו "ואלס עם באשיר" שקוטף פרסים, שבחים ומועמדויות בכל העולם. פורצי דרך בקולנוע המקומי, כך נדמה, לא חסרים כאן.
אך לפעמים הסיפורים המרתקים והמשמעותיים ביותר שייכים דווקא לאותם אנשי תרבות שקולם לא נשמע, על פי רוב. ובמדינה קטנה עם תעשיית קולנוע מצומצמת כשלנו, בה נדמה שאין מקום לקולנוע עצמאי ומחתרתי, הסיפורים הללו הופכים משמעותיים עוד יותר.
אפשר לאהוב את סרטיהם של ימין מסיקה ואנשי "הפקות המזרח", אפשר גם ללעוג להם ולראות בהם מלודרמות חובבניות ותו לא – אבל קשה שלא להעריץ את הבמאי הוותיק, שללא כל תמיכה ומימון מקרנות הקולנוע המקומיות ומגורמים מסחריים, מצליח ליצור ולעשות קולנוע כבר קרוב ל-30 שנה, דבר שקשה לומר על קולנוענים רבים בארץ. "אני הגעתי לזה מתוך הצורך שהיה לי לשנות, לדבר אל העם", מעיד על עצמו מסיקה, ומתאר את דרכו האמנותית כ"קולנוע חברתי".
צילומי "השקר הגדול". עושים קולנוע בשביל הקהל (צילום: דרור עמיר)
"רציתי פשוט להשמיע את קולי ולהגיד לאנשים שמה שקורה פה במדינה, מבחינה תרבותית, זה לא בסדר", מספר מסיקה. "החברה הישראלית מורכבת מהרבה קבוצות ונוצר מצב שרק קבוצה אחת נהנית מתקציב המדינה. את זה הבנתי כשניסיתי להיות חלק מהעשייה התרבותית כאן. התחלתי לעשות קולנוע באופן עצמאי כי זו למעשה היתה הדרך היחידה שבה יכולתי להתבטא מבחינה יצירתית".
"נוצר מצב שאני נאלץ לעשות סרטים מכיסי הפרטי", הוא טוען. "אני מממן אותם מכיסי כבר 30 שנה, בזמן שבמאים אחרים מקבלים כסף מהמדינה - וזה יוצר חוסר איזון ותחרות לא הוגנת. אחרי זה באים ומציגים אותי כיוצר לא איכותי, ואז כדי לחסום אותי אז יוצרים קריטריונים שקובעים שיוצרים כמוני לא זכאים לקבל תקציב. ככה יוצרים אפליה ומציבים מחסומים בפני יוצרים כמוני. זו מין שיטה כזו, שיטת דיכוי, וזה לא בריא לכל המדינה ולכל המגזרים, לא רק למגזר המדוכא".
היו זמנים במזרח
את חברת "הפקות המזרח", שפועלת עוד מתחילת שנות ה-90, מנהל מסיקה לצד שותפו מתחילת הדרך, ירמי קדושי. הסרטים שהפיקו השניים אמנם לא זכו להפצה מסחרית מסודרת בבתי הקולנוע המקומיים, אך בכל זאת הפכו את הזמרים אבי ביטר ותמיר גל לגיבורי תרבות בקרב קהלים מסויימים, עם סרטים כמו "שלום לך סיגל", "תני סימן חיים", "חבר ואח" ו"קורבן האהבה".
קדושי ובנאי על הסט. סיפורן של שכונות נעלמות (צילום: דפנה טלמון)
קדושי לא שותף רק לפועלו הקולנועי של מסיקה, אלא גם לטענותיו בדבר הקיפוח התרבותי בישראל. "יש כאן קבוצה קטנה של אליטיסטים שמנסים להכתיב לנו מה לראות בטלוויזיה ומה לשמוע ברדיו", הוא טוען בתקיפות. "אותם אליטיסטים משתמשים בכספי התרבות בכדי לממש את הפנטזיות שלהם ולממן את הסרטים שהם אוהבים באופן אישי, וכאן צריך לבוא שינוי.
"שכחנו שיש פה למעשה קהל שצורך את התרבות הזאת. אני חושב שהרבה יוצרים ואמנים, במקום לבכות ולהפגין, צריכים פשוט לקום ולעשות. קומו ותעשו סרטים שהקהל רוצה, תנו לקהל לממן את הקולנוע, ואפשר לעשות את זה".
חיים בסרט
בסרטם החדש, "השקר הגדול", ניצבת בפעם הראשונה זמרת בקדמת הבמה – ליאת בנאי. העלילה מגוללת את סיפורם של תושביה הוותיקים של שכונת מגורים, שנדרשים לפנות את בתיהם לאחר שאנשי נדל"ן נכלוליים מבקשים להקים במקום פרויקט יוקרה. "הסיפור מבוסס למעשה על כל מיני מקרים שהייתי עד להם", מסביר מסיקה. "כשגרתי בירושלים, ראיתי איך שכונות כאלה פשוט נעלמות".
מלבד בנאי, ניתן למצוא בסרט עוד פנים חדשות, ביניהן גם כאלה שלא נראו כמותן בסרטים הקודמים מבית היוצר של "הפקות המזרח" - כמו נמרוד קמר ("מסודרים") ואיתמר בן כנען. הסרט, שצילומיו הושלמו לפני כשבוע, צפוי לצאת בחודשים הקרובים, אבל למרות הליהוק המגוון והחשיפה הרבה לסרטי "הפקות המזרח" שסיפקה הסדרה "אבי ביטר חי בסרט" ששודרה השנה בערוץ "ביפ",
סביר להניח שאת "השקר הגדול" לא תראו בבתי הקולנוע הסמוכים למקום מגוריכם.
אז איפה כן ניתן יהיה לצפות בסרט? כאן מתבהר שההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות בהחלט מסייעת למסיקה וקדושי. מלבד האפשרות לצפות בסרט במסגרת שירות ה-V.O.D של HOT, מתוכננת גם הפצה באמצעות חברות הסלולר, לבעלי מכשיר דור שלישי. לגבי הפצה סטנדרטית יותר באולמות קולנוע, מסיקה שומר על אופטימיות. "אנחנו עדיין לא יודעים איך נפיץ את זה", הוא מודה. "אנחנו כן מקווים להגיע עם זה גם לקולנוע, אבל כרגע העניין הזה עוד לא סגור".
אתה מרגיש שישנה איזושהי פריחה מחודשת לסרטים שלכם ולז'אנר בכלל בתקופה האחרונה, שקהל חדש נחשף אליהם?
"אין ספק שיש שינוי. ישנה יותר לגיטימציה לסרטים האלה. מה שמפריע לי זה שבערוץ 2 או ב'ביפ' פתאום מבינים שלסרטים האלה ולז'אנר הזה יש קהל, ואז במקום לפנות אלינו ולבקש מאיתנו להפיק עבורם, הם פונים לחברות הפקה אחרות בשביל שיעשו את מה שאנחנו עושים כבר שנים. מצד שני אני שמח שמה שאני יצרתי מקבל יותר הכרה, זה סוג של ניצחון".
עוד נושאי לפידים:
