הגודל קובע, אבל הפוך
בשילוב בין שירים חדשים, ישנים ושום דבר מהאלבום השלישי הנוראי, אואזיס הופיעו במדיסון סקוור גארדן מול 19 אלף איש, ביניהם שליחנו בניו יורק, והצליחו לשחזר את הגלורי של פעם
אני מתבייש להודות: כששמעתי על ההופעה של אואזיס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק לא נפלתי מהכיסא. לא רצתי לקנות כרטיס, כי הופעות במדיסון סקוור גארדן מעולם לא היו הכוס תה שלי, אצלי בהופעות חיות הגודל כן קובע אבל ביחס הפוך.
בנוסף, מיתון או לא מיתון, ההופעה כבר היתה סולד אאוט ובשביל להיות בטווח סביר מהבמה - 15 מטר רדיוס במושגים שלי - צריך להיפרד מ-300 ירקרקים. עם כל הכבוד לערסים ממנצ'סטר הם עדיין לא מוריסי. אבל אז, כשבוע לפני ההופעה, נתתי לאלבום האחרון שלהם צ'אנס נוסף ואני אסתכן בטוקבקים מלאי שטנה ואומר שהאלבום הזה משחזר את ימי המורנינג גלורי. אז 300 דולר או לא, החלטתי שלהופעה הזאת אני חייב ללכת.
שעתיים לפני שעת השין ואני עדין חסר כרטיס, אחרי בירור קצר עם החבר'ה בעבודה הבנתי שספסרים זה עסק מסוכן בעיר שיש בה יותר שוטרים מתיירים. אז באמריקה, כמו באמריקה, גם הסיפור הזה ממוסחר ואפילו חוקי דרך טיקטמאסטר. פרידה סבירה (יחסית) מ-130 ירוקים מנחיתה אותי בשורה ראשונה של הגארדן, ממש בצד הבמה. מיקום קצת מוזר אבל ללא ספק מעניין.
בסביבות השעה תשע התחיל ההמנון האינסטרומנטלי המשובח של אואזיס שמקדים את עלייתם לבמה, "Fuckin' In The Bushes", שלעד יזכר כקטע השיא מהסרט האנגלי הטוב בהיסטוריה, "סנאץ'". ליאם עלה, במשקפי שמש עגולים ותספורת קצוצה עם פיאות באורך האמפייר סטייט בילדינג, ותפס את מקומו באמצע עם הפוזה המתוחה הקבועה שלו (לא ברור לי איך הגב שלו עדיין ישר). נואל נעמד בצד ימין וההופעה נפתחה עם השיר הפותח מהאלבום הראשון, "Rock'n'Roll Star". הבחירה נתנה את הטון להמשך הסט ליסט הנפלא מהערב הזה: שילוב בין שירים מתחילת הדרך לשירים מהאלבום החדש, עם כמה נגיעות באמצע ואף שיר מהאלבום השלישי הקטסטרופלי.
ליאם גאלגר. נהנה מהסיטואציה
אחרי ביצוע לסינגל המצוין מהאלבום החדש, "Shock Of The Lightning", ליאם אמר לקהל (במבטא שכנראה רק אלה שענו הבינו), "אם יש כאן אנגלים, זה מוקדש לכם": "סיגריות ואלכוהול" שיר הפאב האנגלי האולטימטיבי, מהימים שעוד היה מותר לעשן בפנים. עוד שני שירים חדשים וליאם פינה את הבמה.
נואל, שכותב 99 אחוז משירי הלהקה, איכשהו תמיד שומר לעצמו את השירים השווים יותר כדי לשיר. אם הייתי יכול לבקש מכל הרפרטואר שלהם שיר אחד, זה היה השיר הזה, שהוקדש "לכל מי שעדין קונה סינגלים". זהו הבי סייד, וגם לטעמי השיר הטוב ביותר של הלהקה, "The Masterplan", ללא ספק רגע השיא בערב.
ליאם חזר לבמה מאושר מתמיד ואחרי השיר "Songbird", שוב פייבוריט ישן שלי בדמות "Slide Away". עכשיו מובן שאי אפשר בלי כמה ירידות על הומואים, אז את השיר הבא הוא הקדיש לשני ה"גיי בויז" שעמדו בשורה השניה (שהיו בכלל שתי בחורות שלבשו כובעי מלחים), שלטענתו הם יודעים (יודעות) מה זה "Morning Glory".
אחרי עוד שיר מהאלבום החדש, ליאם שוב נפרד מאיתנו ונואל לקח את המושכות לביצוע של "Importance Of Being Idle". ליאם חזר לסיומת עם הסינגל החדש,"I’m Outta Time", ואז ההופעה נסגרה עם "Wonderwall" (המאוס, יש לומר, אבל בהופעה גם שירים כאלה נשמעים מעולה) ולקינוח, הסינגל הראשון אי-פעם של הלהקה, "Supersonic". ליאם זרק את המצילתיים לקהל והחבורה ירדה מהבמה.
להדרן שוב עלה רק נואל לביצוע חצי אקוסטי של "Don’t Look Back In Anger", שיר שגם הוא נטחן בכל תחנת רדיו וטלויזיה אפשרית, אבל כש-19 אלף איש שרים את הפזמון יחד זה עשוי לרגש אפילו בובליל אוהד בית"ר כמוני. ליאם, בינתיים, עמד בכניסה לבמה, לא רחוק מאיתנו, ונהנה מהסיטואציה. אחר כך הוא עלה לקיים את סצינה מספר 2 עם ה"גיי בויז", שבינתיים זרקו לו את כובע המלחים. הוא, בתגובה, שם משהו שנראה כמו כסף בכובע והחזיר להן אותו.
עוד קלאסיקה ישנה בוצעה בדמות "Champagne Supernova", שהאגדה מספרת שכאשר נואל ניגן אותו בפעם הראשונה, אחד מהם פשוט בכה. הערב נסגר עם החידוש ל-"I Am The Walrus" של הביטלס.
אפשר להגיד המון דברים (בעיקר לא טובים) על אואזיס: הריבים המטופשים בין האחים, האלבום השלישי הנוראי ואפילו הפוזה של "אנחנו ממשיכי דרכם של הביטלס". אבל נואל הוא גיטריסט אדיר וליאם - אם מורידים את האקט ה"שופוני יא נס" - הוא אחלה פרפורמר, שיודע את העבודה.
אז אם אתם אנגלופילים כמו כותב שורות אלה, שמתגעגעים לתקופת אואזיס נגד בלר, טוסו לתפוס אותם בסיבוב הזה, שכרגע ממשיך לאירופה. מי יודע, אולי גם יתמזל מזלכם לראות את בלר, שבימים אלה בדיוק הודיעו על איחוד מחודש עם גרהאם קוקסון להופעה ב-3 ביולי 2009.
