למה אני מקנאה ביוסי בובליל?

קוראים לי נילי אושרוב ואני מקנאה ביוסי בובליל.

כן, גם עכשיו, אפילו כשיוסי בובליל לא לקח את המיליון, אני עדיין מקנאה בו קנאה יוקדת.

האם זה בגלל שהאיש, בעיצומו של עידן מואר, רומס ברגל גאווה את כל כללי ההפסד בכבוד והחשיבה החיובית, ומרשה לעצמו להראות לכל העולם שממש חרא לו עם זה שה"שרמוטה" (הוא אמר!) זכתה בכל הקופה, בעוד ה"פוסטמה" שלו חזרה הביתה עם האמת שלה ועם פאקט סיגריות?

כן, השחרור המוחלט של האיש מכללי הפוליטיקלי-קורקט, כמו גם מכללי התחביר העברי, הוא סיבה מספקת בשבילי לקנא בו, אך לא העיקרית.

האם זה בגלל שלשנינו יש בנות באותו גיל, אך בעוד הבת שלו שהתה איתו בנחת שלושה חודשים תחת קורת גג אחת כשהיא מודה יום-יום שעה-שעה לבורא עולם ולרב ישעיהו פינטו על הזכות לגור עם אבא, הבת שלי – אם היא כבר מואילה להגיע לסוף שבוע ב"ווילה" שלנו – בקושי מחזיקה מעמד עד שבת בבוקר שאז היא מדיחה את עצמה בסערת דמעות מעורבות באנגלית, ועפה לדירתה השכורה בתל אביב (ותאמינו לי שאצלנו אף אחד לא אומר לה: 'סתמי').

כן, הקשר העמוק בין בובליל לבין הבת שלו הוא סיבה מספקת לקנא בו, אך לא העיקרית.

בואו נשים דברים על השולחן. אני מקנאה ביוסי בובליל בגלל דבר אחד, או בעצם שניים – בגלל הציצים שלו. ליוסי בובליל יש בפרונט, כפי שכל עם ישראל זכה לראות, זוג ציצים נחמדים ביותר. לא מושלמים, אבל בהחלט סבירים, בלי

טיפת סיליקון (אלא אם כן המנתח של עינבי פיתה אותו בדיל משפחתי ממש משתלם), וזה ככה, לגמרי לפנים משורת הדין, אפילו בלי להיות אישה. אז שאני לא אקנא?

ולא רק בו. בחודשים האחרונים אני, אישה רגילה ממרכז הארץ, בת חמישים פלוס, פלוס בעל ושלושה ילדים בוגרים, שסגורה לגמרי על הזהות המינית שלה, מתהלכת בעולם ונועצת מבטים עורגים בכל זוג ציצים שאיננו שלי. יש כאלה שמתפארים ביכולתם לדבר בגובה העיניים, אני מדברת רק בגובה החזה. אני מזילה ריר על כל זוג ציצים בכל גיל ובכל רמת זקיפות. הטיפול-סיוט אצל השיננית מגיע לסיומו, והיא צריכה לבעוט בי מהכיסא. החריץ שלה כל כך ממגנט אותי, שלא שמתי לב שהעינוי נגמר. הפקיד בבנק (אופס, סליחה, היועץ המורשה הבכיר לענייני השקעות גרועות) שואל אותי במה אני רוצה להשקיע, ואני כל מה שאני רוצה זה להשקיע את ראשי בזוג כריות הבטיחות המרשימות שלו.

אמא! יש רק אחד

כן, זאת אני, חיה ביקום עשוי זוגות זוגות של ציצים, וכמו איגואנה רווקה ממורמרת בתיבת נוח – מתעוררת מדי בוקר, שולחת יד למקום ההוא ונזכרת בפלצות: אמא! יש רק אחד.

כשהייתי ילדה קטנה, אי שם בימי התום של שנות השישים בשיכון דתי נידח, למדתי לספר את הבדיחה הראשונה שלי. זוכרים? המורה ביקשה מהילדים לכתוב חיבור על הנושא "אמא יש רק אחת" ויוסי (בובליל?) כתב: ביקשתי מאמא פרוסת עוגה, והיא אמרה לי: "במקרר יש שתי פרוסות". פתחתי את המקרר ואמרתי: "אמא, יש רק אחת".

מאז לא העשרתי את רפרטואר הבדיחות שלי. יש לי לקות חמורה בעניין, אני מספרת בדיחות בעלת צרכים מיוחדים. בעצם נשארתי עם אותה בדיחה יחידה, רק שזו, למרבה הצער, הפכה להיות בדיחה שחורה על חשבוני. מה נשאר לי לעשות? אני מתרגלת עכשיו חדשה, שיש בה דוור, דולר וכוס קפה. ברגע שאדע להגיע עד הפאנצ' בלי תקלות, אחלוק אותה אתכם.

כך הפכתי לאדם אובסציצי

ודבר אחרון – כשהפכתי לאחת מתשע (או שמונה או שבע, תלוי מי סופר ובאיזה יום) אמרתי לעצמי: את לא תשתמשי בזה כקרדום לחפור בו. את לא

תכתבי מזה ספר, לא תעשי מזה סרט, לא תעלי וידאו ארט, לא תציגי מיצג, לא תציבי מיצב, לא תחרזי מזה מקאמה ולא תסרגי מזה סוודר. כלום. מדובר בתהילת ריאליטי הכי זולה שיש. מה את? בובליל? תתאפקי. תוותרי. אבל טור ב-ynet? טוב, נו, יאללה, בקטנה.

יש אנשים שמעידים שהסרטן היה עבורם מתנה, שהסרטן עשה אותם טובים יותר. ואני? הפכתי לאדם אובסציצי, שלא עומד במילה שלו, שמקנא בכל העולם, אפילו ביוסי בובליל. ירדתי הכי נמוך שאפשר. ניטשה אומר שבהילחמך במפלצת, עליך להישמר לא להפוך למפלצת בעצמך. האם זה מה שקרה לי? אני אקח אתכם למסע ותגידו אם היתה לי אפשרות אחרת. להתראות בשבוע הבא. אותו מקום, אותה שעה.

נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה