אופציות המעוף

לא פחות משני קוראים הביטו החודש לשמיים ומצאו שם השראה לשאלות. נתחיל עם עומרי, שהוא ללא ספק היותר יצירתי מבין השניים: "נניח שאני נשען החוצה מחלון של מטוס סילון ויורה באקדח", הוא תוהה, "האם הכדור יכול לעוף אחורה ולהרוג אותי?".

הלכנו לברר את זה עם אריה מלמד־כץ, חוקר לתואר דוקטור בפיזיקה גרעינית במכון וייצמן. כמו כל הפיזיקאים, גם הוא היה מוכרח להעיר תחילה שמדובר בניסוי ממש מטופש: האקדוחן החובב פשוט יישאב החוצה מחלון המטוס לפני שבכלל יספיק לירות. אבל כשהסבנו את תשומת ליבו למילה "נניח" שבתחילת השאלה הוא התרצה, והסביר שאם עומרי מספיק נחוש לקבע את עצמו לגוף המטוס, אז הוא יכול לירות חופשי. אין סיכוי שהקליע יחזור אחורה ויפגע בו. "מהירות הקליע בעת הירי היא סכום המהירות הרגילה שלו, ומהירות המטוס", הבהיר מלמד־כץ, והרגיע שלפחות בעת הירי עצמו אין סכנה — הכדור עף הרבה יותר מהר ממך.

"תיזהרו! ארבייטמן בועט"

העסק מתחיל להסתבך כשלוקחים בחשבון את התנגדות האוויר, כי כוח המנוע של המטוס עוזר לו לשמור על מהירות קבועה, אבל הקליע מונע רק מכוח ההדף שנוצר בעת הירי — ככה שהוא הולך ומאט עד עצירה מוחלטת. אם בשלב הזה הוא יפגוש את עומרי, שעדיין נע קדימה במהירות של מטוס סילון, יהיה לא נעים. אלא שמדובר בתרחיש מאוד לא סביר, כי הקליע ישייט למטה בחסות כוח הכבידה הרבה לפני שמהירותו האופקית תקטן משמעותית. לסיום החלק המטופש הזה מציע מלמד־כץ ניסוי למתקדמים: לירות את הקליע בכיוון התקדמות המטוס, אבל כלפי מעלה. בשלב מסוים ייעצר הקליע ויתחיל ליפול, כך שאם יריתם בדיוק בזווית הנכונה, תוכלו להושיט יד ולתפוס אותו בלי להיפגע. מכל הלב, בהצלחה עם זה.

הקורא השני שנשא עיניו השמיימה הוא נועם, שרוצה לדעת למה ציפורים שעומדות על חוטי חשמל לא מתחשמלות. מדובר בשאלה כל כך פשוטה, שאין אפילו צורך להטריד בעניין אף מדען עם עבודה אמיתית: כי הן לא סוגרות מעגל חשמלי, זה למה.

ציפור, מה היא יודעת? היא נוחתת על חוטי החשמל, ומבחינתה מדובר בסתם ענפים מתכתיים ארוכים כאלה. גם האלקטרונים שזורמים דרך חוטי החשמל הם לא בדיוק בריות תבוניות: הם מנסים לזרום דרך גוף הציפור, אבל לא מצליחים כי רקמות חיות הן מבודד מצוין - כל עוד לא תהיה לאלקטרונים סיבה טובה לזרום דרכן, הם לא יעשו את זה. מה זה אומר? שכל עוד הציפור עומדת על אחד החוטים ולא נוגעת במקביל במשהו שמחובר לקרקע, או בחוט חשמל אחר, אין לה שום סכנה להתפחם. אבל ברגע שהיא תקלוט תולעת מזדחלת על חוט החשמל המקביל ותנסה לנקר אותה, האלקטרונים ירגישו שיש להם מטרה בחיים: לעבור דרך הגוף של הציפור, שתחטוף מכת חשמל. וזה, נועם, בדיוק הזמן להתייצב מתחתיה עם לאפה. 

אני רואה צרפתים מתים

יובל שואל אם גיליוטינה גורמת למוות מיידי — ואנחנו שואלים עד מתי, אוגוסט 1789

הקורא יובל, שיש לו כנראה חשבון פתוח עם איזה צרפתי, שואל אותנו אם עריפת ראש באמצעות גיליוטינה גורמת למוות מיידי. והתשובה לשאלה הזאת מורכבת מתיאוריה חלקה ונקייה, וממעשה שמגעיל את הנשמה.

הגיליוטינה הומצאה בזמן המהפכה הצרפתית כדי לספק דרך מהירה להיפטר מאנשים — אתם יודעים, התור לגרדום ארוך מהרגיל בעת מהפכה, ויעילות היא צו השעה. הוצאה להורג בעריפה נחשבה בשעתה גם לנטולת כאבים (לפחות יחסית לתלייה, שריפה, טביעה ושאר המתות פופולריות מאותה תקופה), והיתה אמורה להרוג את הנידון כמעט מיידית עקב פגיעה בעמוד השדרה הצווארי ובאספקת הדם והחמצן למוח. עד כאן התיאוריה; בצד המעשה, מדענים הוכיחו שלמוחות של עכברים שראשם נערף לוקח 2.7 שניות ארוכות לגמור את החמצן שעוד נשאר בראש.

בתרגום זריז למשקל של בני אדם, אפשר לצפות שמוח אנושי ימשיך לעבוד במשך כשבע שניות מרגע העריפה. לזה מצטרפים דיווחים של אנשים שנכחו בהוצאות להורג, וסיפרו על ראשים כרותים שהמשיכו להניע את השפתיים והעיניים במשך 15־30 שניות לאחר העריפה, ואפילו הגיבו לשמותיהם בתנודות עפעפיים. אז כן, יכול להיות שמדובר בעוויתות גסיסה ותו לא, אבל אף אחד עוד לא סיפק תשובה חד־משמעית בנושא. מרגיע, לא?