הון פוליטי במחיר שפיכות דמים

היסטוריה ארוכה של מנהיגים ישראלים מוכיחה כיצד רוכשים הון פוליטי במחיר של שפיכות דמים, אם בלבנון ואם בפלסטין. מלחמת לבנון האחרונה היתה רק דוגמא לנסיונו של אולמרט להסב תשומת הלב מחולשתו הפוליטית. כך גם הטבח בכפר כנא ב-1996, שאחראי לו "איש השלום" וחתן פרס נובל לשלום, מר שמעון פרס ערב הבחירות לכנסת. כעת, גם ברק ולבני מנסים ללכת לאורה של אותה מסורת. מסורת הדמים. דמם של מאות תושבי עזה, גם אם הם לוחמים, הוא ה "טיקט" לכניסה לממשלה.

למרבה הצער, מנהיגים אלה לא היו עושים זאת אם לא היו חושבים שהמהלך יסייע להם אישית. הדבר מלמד משהו על הלך הרוח של הציבור היהודי בישראל. משמעות הכוח כאן תמיד כרוכה בשפיכות דמים. מנהיג חזק הוא מנהיג שהורג יותר. ובהקשר של בחירות, איך אפשר להתעלם מכך: יותר דם משמעו יותר קולות. כך מתייחסים מנהיגי ישראל לבני העם שלהם, כששפיכות דמים היא שיקול אלקטוראלי. אישית, אם הייתי יהודיה הייתי נעלבת מהזלזול וחוסר ההערכה כלפי. הייתי נעלבת מכך שמחשיבים אותי כמי שמרוצה ממראות מאות ההרוגים בעזה, שאתן פרס למי שמכניס אותי לעוד מעגל דמים אך לא מבטיח לי עתיד של שלום וביטחון. הייתי כועסת על שמנשלים אותי מהרגישות ומהאנושיות.

ברור שבזמן מלחמה היצרים גוברים על השכל. אולם עדיין יש מקום להפעיל את הרציונל. הרי גם התשובה לשאלה לאן זה יוביל את כולנו, ברורה: לעוד כוח ועוד אלימות. האשליה שפשעים בעזה יפתרו את הסכסוך היא הזויה. הרי ניסיון העבר העשיר מאוד מוכיח אחרת, ומעיד על כך שממהלכים כאלה אזרחי ישראל רק יפסידו.

חבל שזיכרונם של רוב הישראלים כל כך קצר. חבל שהם עושים הנחות מופרזות להנהגתם שממשיכה לסגור אותם במעגלי המלחמה והאיבה. מבחינתם, ההיסטוריה מתחילה בחטיפה של גלעד שליט, שגם הוא, דרך אגב לוחם, מילה נרדפת לחייל במדים. אולם דמו של לוחם-חייל-כובש ישראלי יקר יותר מדמם של מאות ההרוגים במבצע האחרון, וממאות הפצועים, וממליון וחצי תושבי עזה.

שפת הכוח נכשלה בעבר ואין שום סיבה שתצלח הפעם. גם אם יגידו שכעת יש תכנון טוב, מפתיע, יעיל, שפוגע בתשתית החמאס. מחיר שכרון הכוח הזה יהיה יקר מאוד.

חמאס היא כבר עובדה קיימת, והאשליה שאפשר לחסל אותה מצטרפת לאשליה שהתנפצה בקיץ 2006, כי אפשר לחסל את חיזבאללה. במקום שישראל תתקדם לתהליך שלום כולל וצודק, היא רק מצליחה כל פעם להצמיח עוד דור של שונאים. הפעם דור שלם בעזה גדל על רעב ומצור.

גם הניסיון לגרום לתושבי עזה להפנות את כעסם על חמאס נכשל. מראות ההזדהות שקיימים בכל רחבי הגדה המערבית כולל סימני האחדות, הפגנות הזעם בקרב החברה הערבית בישראל וברחבי העולם מעידים על כך שהביקורת הנוקשה כלפי חמאס איננה רלוונטית עכשיו. מה שרלוונטי זה לעצור את המתקפה וההרג לאלתר.

מתברר שלמנהיגי ישראל שכביכול עושים זאת "בשם" ו"למען" אזרחי ישראל ומיוחד תושבי הדרום, לא ממש אכפת מהציבור. גם לא מגלעד שליט. מה שחשוב להם באמת הוא ההון הפוליטי.

ובכן, מתברר שמי שלא סימפטי, לא טרנדי ולא נחמד, הוא גם: לא לומד מניסיון העבר, חי על מלחמה ודמים, בלי אופק פוליטי-מדיני ולא אכפת לו מאזרחי עמו. רק מעתידו הפוליטי. מה גם שהוא לא יביא ביטחון לאזרחי המדינה.

אחד המפגינים היהודים שמחו בתל אביב נגד המתקפה וההרג, אמר: "שאף אחד לא יספר לנו שטבח בתושבי עזה נועד להגן על אזרחים בשדרות ובאשקלון". כדאי להקשיב לקול הזה.

עביר קובטי, יועצת תקשורת, חברת מועצת העיר נצרת