"אין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי"
על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים. "הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה". סיפור
היא ניגשה אלי בהפסקה והתלוננה. היה בה משהו שאיפשר לי להקשיב, בניגוד לרצון אחר שהיה בי להימנע מדיאלוג איתה. פשוט עמדתי והקשבתי לה. שמעתי נימה לא תוקפנית באמירה שלה - היא באמת נעלבה. בשלב מסוים, אחרי שבמהלך כל המופע שלי הבן שלה לא הפסיק לטרטר ולהפריע לכולם, לא יכולתי יותר והשתקתי אותו באמירה חדה וברורה: שתוק!
על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים. "הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה. תראי איך את נראית, מוזנחת לחלוטין, לא אכפת לך מכלום, הבית מטונף והפוך. הפעם האחרונה שדיברת איתי היתה כל כך מזמן שאולי שכחת את שמי. זהו, נמאס לי, אני הולך, הולך להציל את חיי. עורך הדין שלי יתקשר אלייך בתחילת השבוע כדי לנסות ולסגור הסכם בטוב".
מדובר בסיפור שטווה המחבר בדמיונו בעקבות אירוע אמיתי. הרגשתי לא בנוח. קשה מאוד להביא אותי לאיבוד שליטה. צריך לקרות משהו ממש חריג כדי שזה יקרה, אבל עובדה – זה קרה.
התנצלתי, מבלי להיכנס לפרטים. למדתי את זה פעם בבית מלון שעבדתי בו – קודם כל התנצל, ורק אחר כך נסה להבין מה קרה שם באמת.
זה לא עבד עליה. היא התעקשה, בחיוך שקשה לעמוד בפניו, שאבין לעומק שהיא באמת נפגעה ושהיא מנסה לחנך את הילד שלה ל"משהו אחר". למזלי, האדם שהזמין אותי למופע ניגש אלי מחויך והודה לי על המופע, מתעלם באופן מוחלט מנוכחותה. היא נעלבה וחתכה משם.
הוא התנצל וסיפר שהיא אחת מאותן אמהות שנאלצות להישאר עם ילדיהן בימי הולדת. נאלצת, כי ההורים מסרבים להזמין את בנה אם יגיע ללא ליווי. "הורס שמחות", כך קוראים לו בוועד הכיתה. אז היא מתלווה אליו, בלית ברירה, ויושבת עם כל הילדים, מהצד, ורואה איך הוא לא מרוכז, מעולל נזקים ומעצבן את כולם.
היא עושה כל שביכולתה כדי להרגיע אותו, מחבקת ומנסה להסביר בטוב, אבל שום דבר לא עוזר, הוא לא מסוגל להתפקס על כלום, המוח שלו לא נרגע לרגע. שקט הוא מושג בלתי מושג עבורו. הפנייה לעזרה מקצועית לא מקובלת עליה. היא לעולם לא תודה שבנה חריג.
אפשר לברר איך זה קרה, מה ביחס של הוריו יצר את הבעיה, אבל חשיפת העובדות לא באמת תעזור למישהו: היא יצאה עם אבא שלו, ככה בידידות. הם הכירו מזמן, בתיכון, וכשגילו בגיל 35 ששניהם רווקים עדיין למרות שמסביב כולם התחתנו, החליטו לנסות ולבלות קצת יחד. וכך היה, נסעו לבית מלון בטבריה, נהיה לילה, הם שתו הרבה יין, משכו את המבוכה עד אור הבוקר בשיחת נפש שלא אומרת דבר, קשקשת של מבוכה הססנית, ואז, הרוסים מעייפות, נכנסו למיטה ביחד אבל לחוד, כל אחד בפינה שלו, כמו מתחבא. הרגל שלה נגעה ברגל שלו, הוא ביקש סליחה, הם צחקקו במבוכה, התקרבו קצת, בביישנות של ילדים, עד שהיא פשוט עלתה עליו, לאט וברכוּת, ברגישות ובהקשבה שלא תחזור לה לעולם. הוא נעתר ואפילו שמח שנטלה יוזמה, אחרת לא היה מעז וזה לא היה קורה לעולם. מאותו ערב נולדה המשפחה שלהם.
אחרי שלושה שבועות גילתה שהיא בהריון. זאת היתה הסיבה היחידה להחלטתה להתקשר אליו שוב, כדי לעדכן אותו. "בהריון? את בטוחה שרק מפעם אחת בודדת נכנסים להריון? את בטוחה שזה ממני?"
"לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה"
"כן, לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה (היא שיקרה לו, מדובר היה בעשר שנים כמעט) ככה שאין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי".
עוד סיפור:
הוא התקשר, מיואש: אכלתי אותה, מוניקה בהריון
במי רדר
זה כנראה לא ממש כתוב בספר הדרכה לנשים, "אם כלום לא עוזר, תגידי לו שאת בהריון". אבל לפעמים, אחרי מה שקרה עם אברי, אני לא יכול שלא לחשוב שיש הנחייה סמויה כזאת
ואז, לתדהמתה, הוא פשוט קם והלך, ומאז לא חזר.
הוא לא בא לראות את הילד. פשוט נעלם מחייה, כאילו מעולם לא נפגשו. ההסכם שהשיגה היה הוגן להרגשתה. ממילא היא לא הולכת לשום מקום, רק לבית הספר ובחזרה.
רופאת המשפחה שלה, דניאלה, ניסתה לרמוז לה שכדאי שתלך לטיפול, הילד ייחנק ככה. אבל היא לא היתה מסוגלת לעצור לרגע ולבדוק מה קורה, היא פשוט שקעה בעיוורון מוחלט. גם מנהלת בית הספר והיועצת והמחנכת ניסו, אבל היא התבצרה בשקר שלה, בעיוורונה, לא רואה ממילימטר, מסרבת להודות.
לא היתה לה אף חברה קרובה, בעצם אף אדם קרוב, חוץ ממנו, מהבן שלה, שהלך ואיבד את יכולתו לתקשר עם העולם, מה שכמובן הלחיץ אותה וגרם לה להיצמד אליו ביתר שאת, מבלי לראות איך הוא הולך ומאבד את האחיזה שלו במציאות, את עצמו.
היא לא הסכימה למסור אותו לגן פרטי, מסרבת להיפרד ממנו למשך זמן ארוך יותר ממקלחת קצרה, שבדרך כלל עשתה כשישן. הם יצאו לטיולים ארוכים ברחובות, לרוב מסתובבים משעת בוקר וחוזרים בערב, רק היא והוא, לומדים את העיר. בחורף נשארו בבית ובמשך ימים שלמים שיחקו על השטיח, רק הוא והיא. אוכל הזמינה בטלפון, בעיקר עבורו. היא עצמה אכלה רק קורנפלקס עם חלב, כל היום, חודשים, בחוסר תיאבון.
* * *
את הוריה איבדה מזמן, הם נהרגו בתאונת דרכים בשבדיה. מאז נשארה לבד בעולם, יתומה אמיתית. היא הסתדרה, לא מעבר לזה, הכסף מחברת הביטוח איפשר לה לא לחשוב או לדאוג לדבר, חיה חיים שטוחים לחלוטין ללא עומק או עובי, ללא שום דבר "מיותר".
כשהיתה בת 35 אמרה לה הגברת מוועד הבית שכדאי שתזדרז, כי בבניין לכל אחד יש לפחות ילד אחד. פתאום נלחצה, הבינה באחת שהיא רדומה כבר עשר שנים, עשר שנים שלא הרגישה מה קורה בחוץ, ובתוכה הכל מנותק, מין בליל חוטים כזה, פלונטר אחד ענקי. למזלה גם הפיוז הראשי מנותק, אז היא לא מרגישה או חוֹוָה דבר.
המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה
היא קמה ועשתה מעשה: הלכה וקנתה מחשב והתחברה לאינטרנט. בראשונה מזה עשר שנים התעורר בה חשק. המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה, ומאותו רגע נפתח העולם בפניה.
היא נכנסה לרשת חברתית ושם פגשה אותו, את בן כיתתה מהתיכון, שאחרי חודש של שיחות נפש בטלפון הִפְרה אותה שם, בבית המלון בטבריה.
בהתחלה ניסתה לארח אותו בפנטזיה הלילית שלה, שייכנס ויתפשט, שתוכל לראות ולטעום אותו, אבל הוא לא התאים. בכל פעם שניסתה לזמן אותו, היתה מתנתקת ונרדמת. רק אחר כך היא תבין שפשוט לא בא לה עליו.
בלילה ההוא בטבריה היא התעקשה לשתות עוד ועוד יין, עד סוף הבקבוק. רק אז נכנסו למיטה, רק אז היא איפשרה לו לבוא אליה, וזה הספיק כדי לשבש לו לחלוטין את חייו, לסדר את חייה ולהביא לעולם את יהונתן.
* * *
עכשיו יהונתן בן שש. היא מלווה אותו לחגיגות של ימי הולדת ולהצגות ולמופעים, לכל מקום בעולם. בתחילת הלימודים בבית הספר היא נשארה איתו בכיתה, למורת רוחן של המורה והמנהלת. במשך שלושה חודשים תמימים הגיעה איתו כל יום ונשארה לכל היום, אפילו ישבה לידו.
"הוא לא מסוגל להתרכז בשום דבר. יש לו הפרעת קשב עמוקה", היא מספרת לכולם. ואפילו כשעמדה מולי גאה וברורה, שקטה וישירה, והלינה על שאיני סובלני, לא היה אכפת לה מכלום, כאילו אין בעולם דבר מלבד בנה והפרעת הקשב שלו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
