התקשורת אשמה?

תמו ימי החסד? / גבי וימן

מבחנה הקשה ביותר של תקשורת בחברה דמוקרטית הוא בעיתות חירום ומלחמה, עת מופעלים ביתר שאת מנגנוני השליטה והתמרון של התקשורת ובכלל זה צנזורה, "תקשורת מגוייסת", דיסאינפורמציה ועוד. גם העיתונאים עצמם נקלעים לדילמות קשות בהן מתעמתות נאמנויות פרופסיונאליות עם נאמנויות לאומיות, שליחות עיתונאית מול פטריוטיזם.

מלחמת לבנון השנייה הביאה לסערה ציבורית חסרת תקדים סביב תפקוד התקשורת במהלכה. חוגים נרחבים בציבור תלו בה שורה של כשלונות ומחדלים.

הביקורת על התקשורת במלחמת לבנון נבדקה במחקר שניתח את עמדות הציבור בסקרים, את השיח באינטרנט, השיח בעיתונות על תפקוד התקשורת, הביקורת העצמית של עיתונאים על תפקודם, את דוח"ות ועדות הבדיקה שלאחר המלחמה, דיוני מועצת העיתנות וסיכומיה לגבי תפקודי העיתונות במלחמה ואת מכתבי התלונות אל נציבי קבילות הציבור ברשות השידור וברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

ביקורת קשה הוטחה בתקשורת, שהואשמה בפגיעה במורל העורף ובמורל הלוחמים, במתן בימות פתוחות ונדיבות לנאומי השטנה של נסראללה, במסירת מידע מפורט לאויב על תנועות כוחות צה"ל ותוכניותיו, בהדגשת הפגיעות בישראל ובמיעוט מידע על נזקי האויב, בפטפטנות חסרת קץ של פרשנים וקציני מילואים, בניסיון להשפיע על קבלת החלטות צבאיות ובחשיפה מאוחרת מדי של מחדלי מקבלי ההחלטה. המרירות הביאה רבים לצטט את האמירה: "אם הייתה תקשורת כזו בימי מלחמת ששת הימים – היינו מפסידים את המלחמה כבר ביום של הקרב הקשה על גבעת התחמושת".

היום, מול הרצועה, בין מטחי טילים על יישובי עוטף עזה לבין גיחות הפצצות על מתקני החמאס, האם ניצבת תקשורת אחרת, בוגרת ואחראית יותר? יש סיבות טובות לחשוב כך: הדיווחים כיום שקולים יותר, מתואמים יותר עם רשויות הצבא, מתלהמים פחות ורגישים יותר לצנעת הפצועים וההרוגים.

זוהי תקשורת זהירה יותר, מתערבת פחות ונשמרת מחלק ממשגי העבר. אך זהו רק ראשיתו של עימות מתפתח ובשלב ראשוני זה תמיד הייתה התקשורת קונצנזואלית יותר, פטריוטית יותר, מתלכדת סביב הדגל ודוחה את עת הביקורת לימים מאוחרים יותר. כך היה בימים הראשונים של מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, וכך הייתה גם התקשורת האמריקנית בתחילתן של מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה. בתחילת המשבר הציווי הלאומי גובר על השליחות הפרופסיונאלית.

אך ככל שמתמשך המשבר וככל שההצלחה בו מתעמעמת או מתייקרת – התקשורת חושפת את שיניה ולעיתים גם נחשפת למחדליה.

לתקשורת הישראלית מול עזה יש דילמות קשות שילכו ויחמירו עם התמשכות האירועים: הדילמה הקשה שבין שליחות עיתונאית מקצועית, חפה מכל שיקול של אזרחות טובה, לבין פטריוטיזם. הדילמה שבין מתן מידע מלא לציבור לבין דיווחים סלקטיביים כדי להימנע מלפגוע במורל הציבור והצבא. הדילמה בין תקשורת של הכל ב"זמן אמת" לבין "שקט, עכשיו יורים". לכך יתווסף מבחן לא קל של מינון עדין ורגיש בין חומר חדשותי לבידורי, בין דיווחים מהשטח, מבזקים ומהדורות מיוחדות לבין תכני מרגוע ואסקפיזם (כן, גם את רגעי המנוחה והשכחה אנו מצפים מהתקשורת למצוא לנו).

התקשורת הישראלית מול עזה לא חוזרת על חלק ממשגי מלחמת לבנון השנייה, משום שמולה דוברות צבאית מסודרת וממורכזת וניצבים מולה ראש ממשלה ושר ביטחון מתואמים היטב וזהירים, ומשום שיש מאחוריה קונצנזוס ציבורי נרחב של תמיכה במהלכים שננקטו עד כה. אבל הסתבכות צבאית תחליש את התמיכה הציבורית ואת הסולידריות התקשורתית ותפתח בקיעים מתרחבים בקונצנזוס הישראלי. בכל צומת של התפתחות תהיה התקשורת פחות סבלנית, פחות סלחנית ופחות מלוכדת. ככל שיחלוף הזמן ישילו העיתונאים את חליפות הקונצנזוס הלאומי ומשקפי המגן הפטריוטיות ויעברו להיות אנשי הפרופסיה, כלבי השמירה הביקורתיים, נציגיה של הרשות הרביעית.

כדאי שהמעבר לתקשורת ביקורתית שאינה מצייתת בעיוורון לתכתיבי דוברים צבאיים ואינה מתיישרת רק לפי ה"ציווי הלאומי", יתבצע בזהירות, בשיקול דעת ובאחריות רבה. אחרי מלחמת לבנון השנייה ערך העיתונאי יאיר לפיד חשבון נפש לעיתונות בימי המלחמה: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות". מן הראוי שמילים אלה תיזכרנה אצל אנשי התקשורת, מול עזה, בימים הקשים שעוד נכונו לנו ולהם.

גבי וימן הוא פרופסור בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה

מלחמה בפריים טיים / דן כספי

ככל שמבצע "עופרת יצוקה" מתרחק מימי החנוכה, גוברת תחושת ה-déjà vu. ההשוואה למלחמת לבנון השנייה היא כמעט בלתי נמנעת, גם לגבי התקשורת וחלקה במלחמה.

נדמה שבשני המקרים אמצעי התקשורת "התכנסו סביב הדגל" בימיה הראשונים של המלחמה, גילו להט פטריוטי וכתבים צבאיים התנדבו וייחצנו את הממסד הביטחוני, כמו ביקשו לייתר את דובר צה"לו. כאז גם כעת, רבים מבין הכתבים, הפרשנים והשדרים מעודדים ואף מזרזים תהליכים של קבלת החלטות ומלהיטים את הציבור הרחב לעימות צבאי עם הסטופר ביד. גם לאחר שנפתחה המערכה, הם לא עצרו את הסטופר וטיפחו המתנה דרוכה ומלחיצה לפעולה קרקעית. אכן, אין לקנא במי שנדרש לנהל סכסוך מורכב בעידן הגל הפתוח.

כל עוד נמשך המבצע הנוכחי, יש חשש שהתקשורת שוב תשמש שעיר לעזאזל מועדף למחדלים מדיניים ובטחוניים. שכן, כמו מזג האוויר, מאוד נוח להטיל על התקשורת אחריות לכשלונות ולהסיח את דעת הציבור מביקורת עניינית על קברניטי השלטון. מצדה, מקבלת התקשורת במזוכיזם כל ביקורת עליה, ולו רק משום שהיא מעצימה את כוחה מעל ומעבר.

במלחמת לבנון השנייה הוטלו על התקשורת שלל האשמות, ביניהן פגיעה בביטחון המדינה ופגיעה במורל הציבור. גם מספר מחקרים חשפו שהספין הפוליטי של הסחת הדעת מן העיקר צלח מעל למשוער והציבור אימץ במידה רבה את הביקורת על התנהגות התקשורת. אך הדו"ח המקצועי של מועצת העיתונות זיכה את התקשורת מרוב "חטאיה" והטיל את האחריות על הצנזורה, על קצינים בכירים שהחצינו חילוקי דעות כמו גם על ביקורת החיילים המגויסים.

ככל שלא קל לנהל מערכה צבאית בשידור חי, במיוחד כאשר החזית עברה לעורף והאוכלוסייה האזרחית משמשת מטרה, אין להסיח את הדעת מן העיקר. כובד האחריות העיקרית נופל על כתפיהם של חברי הממשלה וראשי מערכת הביטחון ולא על התקשורת.

אמנם החשיפה המתמדת בתקשורת קשה לעיתים מן החשיפה בצריח. אך מנהיגות אינה רק סיסמת בחירות קליטה אלא גם אתגר, דווקא בעידן כמ זה שלנו. אכן, דרושה מנהיגות כדי להתעלם מהלמות התופים בתקשורת, מסקרים בלתי אחראים של עיתונים או מיצרים של נקמה בציבור. שלום ומלחמה עושים לא בסקרים ולא בתקשורת. מעניין שתובעים משאל עם רק כדי לעשות שלום אך לא כאשר פותחים במערכה צבאית.

החשיפה התקשורתית עלולה להתברר אכזרית מאין כמוה, ולו רק משום שהיא עלולה לחשוף את האמת המרה על שיעור קומתם של הקברניטים ויכולתם להתנהל בשעת משבר. מערכות בחירות בניצוחם של יועצי תקשורת שהתנהלו בעשורים האחרונים מול זרקורי מצלמות ומיקרופונים, העמידו מנהיגות פוליטית בינונית ואפורה, שמתקשה כל פעם להתמודד עם הסכסוך המתמשך ועם אתגרים בטחוניים שוטפים.

אכן, לא נעים לגלות כיצד הצמרת הפוליטית על גווניה הפוליטיים נותרת שוב ושוב חסרת אונים בשעות משבר. המציאות שונה ומורכבת יותר מתוכניות ריאליטי. הסכסוך עם הפלסטינים אינו מתנהל בפריים טיים והוא רציני מדי כדי להותיר אותו בידי לקוחותיהם של אדלר, רימון או קיטל.

אשר על כן, בלהט התסכול מן הגיבורים ומן העלילה המתמשכת והמסתבכת, לא מן הנמנע שגם הפעם רבים מהצופים יאשימו שוב את השליח ויפרקו את התסכול מ"עופרת יצוקה" על "האח הגדול", הלא הם אמצעי התקשורת.

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון