אהבה בימי מלחמה: סקס לא יהיה הלילה
לא נראה לי ריאלי. לך תנסה לעשות ילד כשאיתך בחדר עוד שני ילדים מפוחדים, בעיקר אחרי שאשתך לא הסתפקה בהכנסתם לממ"ד אלא גם השכיבה אותם על הרצפה ואמרה להם לשים ידיים על הראש. על הספה הישנה הכלב ומלקק את אשכיו ועל הכסאות המתקפלים יושבים חמיך וחמותך
הרי יגיע היום בו הגוזל הקטן שלנו יבוא ויבקש שנספר לו איך הוא בא לעולם. ומה אז נאמר לו? שהרינו אותו בממ"ד?
תקופה לא קלה עוברת על המדינה. טילים מתעופפים על ימין ועל שמאל בדרום. טבעת האזורים המאוימים רק הולכת וגדלה, ובתווך העם מלוכד. אין כמו ליכוד (בלי קשר למפלגה) לייצר אינטימיות, ואין כמו מלחמות להקמת דור חדש של צאצאים.
גם אני סוג של ילד מלחמה. רק שההורים שלי לא התאפקו ועשו אותי כמה חודשים לפני המלחמה, כך שאני בישרתי, גם אם לא ממש בכוונה, את בוא רעמי התותחים. אבא שלי יצא לתעלה, וכשחזר אחיי כבר ידעו מילים כמו 'מקלט', 'אזעקה' ו'מלאכי חזקיה'.
גדלנו, האיומים הפכו להיות אחרים, ועשה רושם שההורים עושים פחות אהבה. או כך לפחות נדמה היה לי, עד שגיליתי באחרונה שגם היום הם בעניינים כאשר אמא שאלה אותי אם אני מעוניין במכונת הכביסה הישנה שלהם, כי הם קונים חדשה. מוזר, רק לפני שנתיים הם קנו חדשה.
אבל כאמור, אז לא ידעתי זאת. ולמרות שחששתי מהסקאדים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, די שמחתי, בד בבד עם תחושת אי נוחות, בשביל ההורים שלי. אחיי ואני רצינו מזמן אח קטן (האמת שתמיד רצינו כלב, אבל זה אף פעם לא הסתדר).
מציאות אחת מחליפה מציאות אחרת
בישראל כמו בישראל, מציאות אחת מחליפה מציאות אחרת, אבל החדר המוגן לעולם נשאר(ת). אולי זו העובדה שהתבגרתי, אולי זו תוצאה של דברים שעברתי בשנים האחרונות, אבל פתאום נראה לי מאוד לא מעשי כל העניין. לך תנסה לעשות ילד כשאיתך בחדר נמצאים עוד שני ילדים מפוחדים, בעיקר אחרי שאשתך לא הסתפקה בהכנסתם לממ"ד אלא גם השכיבה אותם על הרצפה ואמרה להם לשים ידיים על הראש. על הספה הישנה יושב הכלב ומלקק את אשכיו, ואילו על הכסאות המתקפלים יושבים חמיך וחמותך, היא בשקט מופתי אבל עם עיניים טרוטות, ואילו הוא ממלמל "איפה אשתי? איפה אשתי?". לא, אין מדובר בעוד נפגע חרדה כי אם בחולה אלצהיימר, אבל התוצאה היא אחת. סקס כבר לא יהיה הלילה.
אפשר היה באותו מידה לדחות את מפקד האוכלוסין. ממילא רוב האוכלוסיה לא בבית - תושבי הדרום אצל תושבי הצפון, תושבי הצפון קפצו לביקור נימוסין אצל תושבי המרכז, שמצידם בכלל בלונדון. מילא הפרסומות הלא מצחיקות, אבל לא הבנתי עדיין מה אני אמור לעשות אם דופקים לי בדלת והאם לחכות לצפירות הרגעה עולות ויורדות.
לי אישית נדמה שבכל מקרה, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא יהיו מרוצים מספירת הקולות. הציבור אדיש לצרכי המדינה ולא שש אלי קרב. אמרו רבים לפניי, שישראל של השנים האחרונות היא אסופה של אנשים בעלי זיכרון לטווח קצר ואדישות לטווח ארוך.
צחוק בצד, ליבי עם התושבים בדרום, ואף חלק ממשפחתי הקרובה נמצאת בימים האחרונים תחת איום הטילים. עם או בלי קשר, אני מצידי מוכן לתרום למאמץ הלאומי, ובניגוד להלוך הרוחות הכללי - לעזור להעלות את המספר לקראת מפקד האוכלוסין הבא. אבל למרות שאין גורמים מפריעים כגון ילדים, אנשי משפחה מורחבת ו/או כלבים, גם אין לי בת זוג (לפני שמציעים לי חיבוקי או שולחים אותי להסתובב ברחובות העיר לחפש חולי אלצהיימר עם בת אטרקטיבית, חשוב לי לציין שמצד שני גם אין לי ממ"ד).
"... אז אתה שומע ילד? זה היה בחורף 2009"
האימייל של אמיר
מומלצים
