לא צריך להזכיר לי את "עניי עירך קודמים" ואת "המרחם על האכזרים סופו ש..." וכיוב' ציטוטים שמוכיחים לך ולאחרים שמשהו בגן ההישרדות שלי נושא באג השמדה עצמית. את הפסוקים האלה אני מצטטת בעל פה מתוך שינה.
בשעה שבני, לוחם גבעתי, מצוי בעזה (כן, אותו אחד שבימים כתיקונם חי בנתיבות) ובני השני פונה עם המכינה הקדם צבאית שהוא לומד בה ממצודת יואב לאיזור המרכז אפתח את דבריי באמירה חד משמעית. גם אני חושבת שהיגיע הזמן שניכנס "בהם" ובראב-ראבאק "שלהם" ובאם אממא "שלהם". יקרים וחשובים לי תושבי שדרות והדרום כולו פי אלף אלפי אלפים וריבי רבבות יותר מתושבי עזה. לא מזיז לי שמורידים להם את כל המסגדים שמפוצצים את מה שמפוצצים וכל זה במטרה להגיע למצב שבו הם לא יעזו יותר להעיף באוויר אפילו בלונים לכיוון ישראל. אני בעד. לגמרי.
אבל כיוון שכבר נגעת לי בגן הדפוק, אני חייבת להשיב לך בעניין זה: אני לא
| דעה אחרת |
|
| הגֶן האובדני / אסף וול |
|
בעוד חיילי צה"ל מסתכנים בפתיחת המערכה הקרקעית, עסקו אחרים מבני אותו העם במחאה מתוקשרת כנגד פעולתם. מה מניע אותם? אסף וול מאבחן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
בשבוע שעבר, אחרי שכבר היה ברור שהרגשות הפרימיטיביים שלנו נענים ואנו באים על סיפוקנו (אני סתם צינית, כי אפילו מעצמי לא נעים לי שהשמאלנות שבי כ"כ רופסת בעת מלחמה), חשבתי לא רק על "תושבינו" ו"אזרחינו" ו"חיילינו". חשבתי גם עליהם. מצטערת, אבל התגנבו לי מחשבות כאלה.
אולי בגלל שלכתחילה יותר קשה לשכנע אותי ש"כולם אותו דבר" שם. אני מאמינה שרוב רובם של הפלסטינים הם בני אדם כמונו. רק מעט מהם חמאס ממש. אני מאמינה שהאימהות שם, התינוקות והילדים, הם כמו האימהות פה, והתינוקות והילדים. שבלי חשמל קשה וקר. שהפצצות הנשמעות מסביב משחיתות ומקשיחות את ליבם גם אם זה כל מה שקורה להם. שהם לא ישנים טוב, שהם רועדים מקור, שהם בוכים, מפחדים וכל כך חסרי אונים. וכמונו, הם מקללים את החמאס. ההבדל בינם לביננו הוא שאנחנו לא היינו עומדים במה שהם נאלצים לעמוד אפילו לא חצי שעה. (ולכן, אגב, אין לנו כל כך סיכוי במלחמה, אפילו לשיטת מי שמאמין במלחמה).
אני לא יכולה לסבול את הדיבורים על "מה הם רוצים? הרי התנתקנו מהם! פינינו... יצאנו...". כל ההתחסדות הדוחה הזאת. איך אפשר לשכוח שיצאנו משם בכוח אריק שרוני טיפוסי? בלי הסכם? שכלאנו אותם בבית הסוהר הכי גדול שאפשר בכלל להעלות על הדעת. ובסוף הם בכלל נולדים ונרשמים במשרד הפנים הישראלי.... עזבנו? פינינו? נתנו?
ואני יכולה להמשיך עוד ועוד... בעיקר כי כבר נמאס לי
מהמקהלה האחידה שנשמעת פה בשנים האחרונות. כאילו אין יותר טיעונים שמאלניים משמעותיים, כאילו אין יותר מה להגיד על המצב באופן יותר מורכב. כאילו באמת משהו בגנים שלי דפוק ולא בגנים שלכם.
אז אני לא אניף את דגל החמאס ולא אלך להפגנות אידיוטיות, ואני אתפלל למען החיילים ותושבי הדרום, כי עניי עירי קודמים ואני לא בעד לרחם על האכזרים. אבל עדיין אני שמחה שהגנים שלי הם כמו שהם.
