שתף קטע נבחר
 

ייתכן שאנחנו דומים לחמאס?

מה היינו אנחנו עושים אילו הופצצו ערינו יומם ולילה במשך שבוע, בתוך מצור ממושך הכולא אותנו בבתים חשוכים וקרים?

בשבוע האחרון הרגנו יותר מ-500 אנשים ופצענו למעלה מ-2,000, מספרים השקולים פרופורציונלית ל-1,600 הרוגים ול-8,000 פצועים בישראל. אילו היינו אנו סופגים אבידות כאלו, האם היו אזרחי ישראל מבינים ש"הלחימה אינה משתלמת"? האם היו קמים ומפילים את השלטון בארץ? נהפוך הוא: קרוב לודאי שהציבור היה קורא דווקא להיפרע מהתוקפים, ומעלה ממשלה לוחמנית יותר, כפי שכבר עשה בעבר.

 

אילו הופצצו ערינו יומם ולילה במשך שבוע, בתוך מצור ממושך הכולא אותנו בבתים חשוכים וקרים, ללא חשמל, גז ודלק, עם מערכת רפואית קורסת ועם קיצוב במספר הפיתות לנפש ליום, האם היינו מסכימים ש"אין בעיה הומניטארית"? האם היינו מעיפים את הממשלה? קרוב לוודאי שהיינו דווקא מתאחדים כלפי המרעיבים אותנו.

 

אבל "הם" שונים מאיתנו, כך אנו מאמינים. אם רק ניתן מכות קשות די הצורך, "הם" ישתנו. את תודעתם יש בכוחנו לצרוב, בעוד שאין בכוחם לצרוב את תודעתנו. זאת מכיוון שיש להם "מנטליות" שונה בתכלית, נחותה משלנו, שאנו מכירים מקרוב.

האמונה ברשעותו של הצד השני ובצדקתנו שלנו אינה נחלתנו הבלעדית. הנטייה האנושית הרווחת היא לראות כך את הצד השני, ורבים בצד הפלסטיני רואים כך את הישראלים. הנכתב כאן איננו מהווה ביקורת על ישראל כי אם משקף עיוורון אנושי כללי.

 

"הם" שונים מאתנו בשלושה דברים, ולכן תודעתם, בניגוד לתודעתנו, בת-צריבה: 

 

אנו רציונליים, "הם" מבינים רק כוח

אם נקבע לחמאס "תג מחיר" גבוה די הצורך הוא "יבין שהטרור לא משתלם" ויניח את נשקו, שכן הוא מודד דברים רק על פי מחיריהם ותוצאותיהם.

 

אנו כמובן קרוצים מחומר אחר, לאין שיעור טוב יותר: גם כאשר כפו עלינו תגי מחיר כבדים לא נרתענו והמשכנו להלחם על הישרדותנו, על ערכינו ועל כבודנו. "אסור, אסור, אסור להתייאש, מחר נתחיל מחדש", מילות שיר מהימים טרם קום המדינה. למרבה המזל, אצלם זה אחרת.

  

אנו מאוחדים בשעת צרה, הם לא

הצד השני מינה לעצמו מנהיגות שהיא רעה לו ולנו כאחד. אם נסב לו סבל גדול די הצורך, הוא יבין שלא אנו האשמים בסבלו אלא הוא עצמו באיוולתו הביא על עצמו את הסבל, ובטווח הארוך יתנער ממנהיגיו האשמים, יתקומם ויפיל אותם. עד אז, לפחות נגרום לו למנוע מן החמאס מלפעול מרחובו ומביתו והוא יחדל מלהרשות להם להשתמש בו כבמחסה חי. אם לא עשה זאת עדיין, אין זאת כי לא סבל די ועל כן עלינו להחמיר את צעדינו.

 

לא כן אנחנו: אנו בסדר ותמיד היינו בסדר. האשם הבלעדי הוא הצד השני. אמנם מנהיגינו אינם מושלמים ואפילו שגו פה ושם, אך ב"שעת מבחן" לא נרשה לחילוקי הדעות שבינינו להביא להפלת השלטון הנבחר. דווקא בשעות כאלו עלינו "לשלב ידיים" ו"ללכד את השורות". למזלנו, "אצלם" זה אחרת.

 

אנו "מושיטים יד לשלום", אצלם "אין פרטנר"

אנו רוצים בהידברות , אבל "איתם" אי אפשר לדבר. בגלל ה"מנטליות" שלהם, בורותם או מנהיגיהם, הם רוצים בחורבננו. לכן אין סיכוי שייענו לידי המושטת.

 

האמונה הזו אודות המנטליות הפלסטינית והערבית השלטת אצלנו מזה עשרות שנים, לא הוכיחה את עצמה עד כה: בטווח הקצר הביאו אמנם חלק מהמכות לשקט חולף, אבל בטווח הבינוני והארוך לא מנענו הסלמה הרסנית. המכות שהנחתנו על לבנון במלחמה הראשונה לא שכנעו את הלבנונים להפיל את הפתח; המלחמה השנייה לא הביאה להתקוממות עממית נגד חיזבאללה; החרבת הרשות הפלסטינית לא הביאה להחלפתה בשלטון מתון יותר, כי אם דווקא קידמה את החמאס; המצור על עזה לא הביא לסילוק החמאס. ובכל זאת אנו חוזרים ופועלים שוב ושוב על פי אמונת-שווא זו.

 

אמונה זו על אודות טבע היריב איננה המצאה ישראלית, וגם איננה נובעת דווקא מ"מיליטריזם ישראלי בסיסי" כפי שסוברים מבקריה של ישראל מבית ומחוץ: אפשר למצוא אותה בכל צורות הסכסוך, החל בסכסוכים עסקיים וכלה בסכסוכים אתניים ובינלאומיים. מספר המקרים בהם אנשים ואומות חוזרים בהם מדרכם בגלל מכות קשות הוא נמוך עד להפתיע. נמוך עוד יותר מספרם של אלו המשתכנעים במכות שאכן טעו במאבקם. בנות הברית הפליאו את מכותיהם בעורף הגרמני כדי להביא את הגרמנים להפיל את היטלר; זה לא קרה. הברוטליות הבריטית לא מנעה מהאצ"ל לתלות את הסרג'נטים שחטף. נהפוך הוא, לעתים קרובות דחפו פעולות דיכוי כאלו דווקא גם את הקולות המתונים להתאחד מאחרי המנהיגות המיליטנטית, הנתפסת עתה כמגן היחיד כנגד הברבריות של הצד השני. טבע האדם הוא להאשים בצרותיו את ה"אויב" ולא את עצמו.

 

משום מה ברוב הסכסוכים דומה הצד השני לצד הראשון יותר מכפי שזה היה רוצה להאמין. גם הוא, כמונו, מרגיש שהוא במלחמה על עצם קיומו ועליו לשרוד בכל מחיר; גם הוא מרגיש ש"אין פרטנר" ולכן לא יתקומם על מנהיגיו; גם אצלו קיימים חוסר אונים ויאוש, וגם אצלו פועלים שיקולים כגון כבוד לאומי והגנה על המורשת, הדוחפים אותו, כפי שדחפו אותנו תמיד, למה שהוא רואה כעמידה איתנה של ה"טובים כנגד הרעים". מי שאיננו מבין זאת לוקה בשגיאה הבסיסית שכל ספר לימוד צבאי מזהיר מפניה: הזלזול ביריב.

 

נחי אלון, פסיכולוג קליני, ממורי 'פסיכודהרמה - המרכז הישראלי לתורת הנפש הבודהיסטית'

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דרור גרין, הוצאת ספרים
נחי אלון
צילום: דרור גרין, הוצאת ספרים
מומלצים