ערב ההחלטה להרחיב את מבצע "עופרת יצוקה" לכדי כניסה קרקעית לרצועת עזה, הוא כבר הספיק לרשום "שיא צה"לי" מעורר פלצות ולמנות מעל 470 הרוגים פלסטינים בתוך שמונה ימים, ולאחר מכן כבר נמנו מעל 500.
בפרפראזה על שמו, חולל המבצע מעין "נס חנוכה" מבעית: מספר ההרוגים שהיו מספיקים בדרך כלל לכמה חודשי מלחמה אינטנסיביים, דוגמת "גשמי קיץ"
ו"ענני סתיו"
בשנת 2006, נרשם במהלך שבוע ימים ועוד יום אחד בלבד. מי אמר שפסו נסים מן העולם?
בנאום לקוני ומתחסד הבטיח לנו שר הביטחון אהוד ברק כי
"יהיו קשיים ויהיו קורבנות". בטח שיהיו, כבוד השר. אנחנו יודעים היטב שיהיו. אנחנו חיים את הסיוט הזה כבר מספיק זמן כדי לדעת שככל שמעגל האלימות מתרחב, הקורבנות מתרבים. אין לנו צורך בתובנות מלומדות של גנרלים כדי לראות עד כמה גדל ההרס והסבל משני צדי הגבול מאז תחילת המבצע, ואיננו זקוקים למוח אנליטי שיעזור לנו לספור את הגופות, שם וגם פה.
גם איננו זקוקים להסברים מפולפלים של כתבים ופרשנים צבאיים שינתחו את המהלכים כדי להבין לאן כל זה מוליך. לכל הפחות, אנחנו יכולים לומר כבר מעכשיו באופן ודאי לאן זה לא מוליך: זה לא מוליך ל"חיסול תשתיות הטרור", ל"צריבת התודעה" או להגברת ביטחונם של תושבי הדרום.
משום שבדיוק כמו אחיותיה הזכורות לרע, "גשמי קיץ" ומלחמת לבנון השנייה, גם פעולה זו נועדה לכסות על ערוותה של ממשלה אימפוטנטית המבקשת לרשום לעצמה נקודות זכות בדעת הקהל הישראלית באמצעות מהלכים צבאיים משולחי רסן וקטלניים, ותו לא.
אין לפעולה זו דבר וחצי דבר עם ביטחון תושבי הדרום. אילו דאגה הממשלה באמת ובתמים לביטחון תושביה, אולי היתה מונעת מצה"ל להפר את הפסקת האש אשר החזירה לדרום את השקט והשפיות במשך למעלה מחמישה חודשים. אולי היתה מקבלת את קריאת האו"ם להפסקת אש תחת פיקוח בינלאומי, בדומה לנוסח ההצעה שהביאה בסופו של דבר את המלחמה העגומה בלבנון לסיומה. אילו דאגה לביטחונם, אולי היתה הממשלה מודה בפני תושבי הנגב כי אין לה מענה צבאי למצבם ומתיישבת באופן מיידי לשולחן המשא-ומתן כדי להביא קץ לסבלם.
אך לא מטרות ביטחוניות עומדות בבסיס מבצע מדמם זה, כי אם מטרות פוליטיות המכוונות לעבר שתי זירות במקביל: בזירה הפלסטינית, שואף מבצע "עופרת יצוקה" להפיל את ממשלת החמאס ברצועת עזה ולהחזיר את המצב לערב הבחירות הפרלמנטאריות בשטחים בינואר 2006, ואילו בזירה הישראלית נועד המבצע לחזק את מעמדם של מחולליו, ובראשם שר הביטחון ברק.
מעבר לשפלות המוסרית שבשימוש בכוח צבאי למען מטרות פוליטיות, מדובר בשני המקרים באיוולת מחשבתית משוועת: בזירה הפלסטינית כבר הוכח פעם אחר פעם כי ככל שנותר לפלסטינים פחות מה לאבד, כך מתחזקת תמיכתם בחמאס, ואילו בזירה הישראלית, ייתכן שלעת עתה המבצע מחזק את מעמדו את ברק ומוסיף לו אי-אלו מנדטים בסקרים, אך בדיוק
כמו ברחוב הפלסטיני, גם הרחוב הישראלי נוטה "לשבור ימינה" ככל שהמצב הביטחוני מידרדר ועל כן סביר להניח כי כל אותם מנדטים וירטואלים בהם מתבשם כעת ברק, יגיעו הישר לידיו של בנימין נתניהו אם וכאשר נתבשר על אותם הקורבנות שכבר הבטיח לנו שר הביטחון עצמו. בכך נשלים עוד מעגל חסר תוחלת שתחילתו שעטה נלהבת אלי קרב, וסופו הידברות – ולו עקיפה – בין שני צדדים מוכים וחבולים הסופרים את מתיהם.
במציאות עגומה זו, בה אבדה כל תקווה לאתר ולו מעט חשיבה רציונאלית בקרב הנהגת המדינה, ראוי שלכל הפחות הציבור הישראלי ישאל את עצמו: האמנם אין מנוס מעוד מלחמה מיותרת והרסנית? האם באמת עלינו לעבור את מסכת הייסורים של השכול והמוות כדי להגיע למוצא היחיד מהתופת והוא הפסקת אש דרך משא ומתן? האם נשכיל הפעם הזאת לשאול את השאלות החיוניות ברגע האמת ולא בדיעבד, אחרי הקינות וההספדים?
אורלי נוי חברת קואליציית נשים לשלום
