תושבת שדרות: "חמאס רוצה שקט, אנחנו שברנו את הפסקת האש"
מסתבר שיש קולות אחרים, ולא רק בתל אביב. נעמיקה ציון, תושבת שדרות מזה 22 שנה, לא חולמת על הסכם שלום אבל מאמינה שהצד השני מעוניין בהפסקת אש
"מי צריך את זה? למה שוב מלחמה והרג ופצועים? לאן אנחנו הולכים? להפיל את החמאס ולהביא במקומו את אל קעידה ואת אירן?? לאן כל הזוועה הזו תוביל אותנו? למה ממשיכים להאכיל אותנו מילקוט הכזבים של 'כוח הזרוע'?" שואלת נעמיקה ציון, תושבת שדרות. לפני כשנה היא הצטרפה לקבוצת "קול אחר" שהקים אריק ילין, שכמו נעמיקה גם הוא חבר בקיבוץ העירוני מגוון הממוקם בעיר הדרומית.
"הרי כבר ניסינו שם הכל. חיסולים ממוקדים. הפצצות. הפגזות וירי בלתי פוסק. בומים על קוליים. בחד גדיא הזה, מעגל האימה כל הזמן רק הולך וגדל. כמה דם עוד ישפך עד שנבין שזו לא הדרך לפתור בעיות? אני חיה בשדרות כבר 22 שנה והפעם הראשונה שבה הרגשתי שהמדינה שלי באמת מגינה עלי הייתה במהלך חודשי הרגיעה שהייתה פה, עד נובמבר 2008. הרי היה פה שקט, מלבד כמה הפרות בודדות. הייתה כבר תחושת בטחון. אז למה לא עשו הכל כדי להמשיך אותה? למה תמיד האופציה של הפסקת האש היא הראשונה שמוותרים עליה??"
היא מספרת שקבוצת "קול אחר" הוקמה לאחר שאריק ילין כתב בלוג יחד עם בחור צעיר מעזה, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה. שניהם יצרו יחד מסמך אנושי מרתק, שחשף מה באמת קורה לבני האדם שחיים בשדרות ובעזה. "ההתכתבות הזו בין שניהם גרמה לנו להבין שצריך ליצור ערוץ תקשורת. להקים קבוצה אזרחית כאן וגם שם , שתנסה לייצר פה משהו חדש. כי אי אפשר להמשיך להתעלם מזה שגם בצד השני יש בני אדם. שיש להם פנים ושם וגוף. שהם לא מפלצות.
"בקבוצה הזו, שהתגבשה סביב אריק, יש עולים חדשים ותושבים ותיקים משדרות, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, סטודנטים ופנסיונרים ואפילו מתנחלים מגוש קטיף לשעבר. בפעם הראשונה שכולנו נפגשנו במכללת ספיר, בתחילת 2008, הייתה התרגשות גדולה. כי כל אחד מאיתנו ראה פתאום שהוא לא לבד. אני הכי שמחתי לראות שיש עוד אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, ביחס לקונפליקט ולאופן פתרונו, ומאוד התחזקתי מזה.
"בחודשים הראשונים נפגשנו כל שבוע כדי לגבש את הקול המשותף שלנו וזה לא היה קל. אבל היה מדהים לשמוע גם על הגעגועים, למשל. כי הרי ותיקי שדרות ממש חיו בעזה. בשוק המקומי, על חוף הים, בבתי המשפחות של הסוחרים והעובדים שהגיעו משם והיו פה כמו בני בית.
"כמובן שרצינו מאוד גם להיפגש עם הקבוצה שהתגבשה שם, אבל זה לא היה פשוט. בעיקר מפני שמי שמשמיע בצד השני קול אחר, בפומבי, פשוט מסכן את חייו וחיי בני משפחתו. אך יכולנו לשוחח איתם בטלפון הסלולרי או באינטרנט והשיחות היו קשות. הם סיפרו שהם מרגישים כמו תת אדם. כי לנו הייתה פה תקופת רגיעה והחלמה, תקופה של חזרה לשפיות, ולהם אפילו זה לא. כי שם, המצור המשיך. לא הייתה כל אפשרות לצאת מהכלא הזה, שגודלו 40 קילומטר מרובע שעליהם חיים מליון וחצי בני אדם, כי הם היו סגורים מכל כיוון. לא הייתה גם אספקה סדירה של כל המצרכים הכי בסיסיים. שירותי המים והחשמל לא חזרו לתפקד כרגיל. הם סיפרו שהם מתרחצים פעם בשלושה ימים, במקרה הטוב ושאין חשמל למקררים או לתנורים ולמאור. שהם לא יכולים לחזור לעבוד ושהאפשרות היחידה שלהם להתפרנס שם היא להצטרף לשורות החמאס. כי אין אופציה אחרת.
"אבל הם גם סיפרו, שוב ושוב, איך שהחמאס כופה את הפסקת האש ביד ברזל, כי גם הוא רצה שימשך השקט. ואז הגיע הרביעי בנובמבר 2008 וצה"ל, בוודאי בהנחיית ממשלת ישראל, פשוט שבר את הפסקת האש. מסוקי חיל האוויר תקפו ונהרגו שם אנשים ואז שוב הייתה תקיפה ושוב מתו אנשים והיה ברור שזהו. זה נגמר. לא יהיה לנו עוד שקט.
"אנחנו, שהרגשנו ששוב הולכים להסלמה במקום להבנה, כתבנו מיד עצומה לראש הממשלה ולשר הביטחון. הסברנו כמה הכרחי לעשות הכל כדי להגיע להבנות חדשות. כדי לשמר את האקלים החדש הזה שרק התחיל להיווצר פה. כדי לשמור על הרגיעה ועל השקט שכבר השתררו. כתבנו שזה חשוב להם אבל בעיקר לנו, כי השבירות שלנו הולכת וגדלה והחסינות נחלשת. אבל אף אחד לא ענה.
"אני לא נאיבית ובכלל לא מדברת על הסכם שלום. אני מציאותית. אמנם כועסת על השכנים, שבמקום לתעל את האנרגיות שלהם לבניה וליצירה של חברה טובה יותר עמדו מהצד ונתנו לאנשי החמאס להשתלט להם על הבית, אבל מכירה בכך שזו זכותם. שאלה החיים וההחלטות שלהם. אני רק רוצה שימצאו יחד איתם את הדרך להמשיך את הפסקת האש. למה לא?! הרי מי שמכיר את ההיסטוריה של המאבק הגדול בין המערב לגוש הסובייטי יודע שבמשך יותר מחמישים שנה הייתה שם מלחמה קרה, שאמנם כללה התחמשות ומאזן אימה, אבל כמעט ולא הרוגים או פצועים."
הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגיליון השבוע של "לאשה"
