עיתונאי בעזה: "החיים שהכרתי אינם קיימים עוד"
אין חשמל ומים, הכבישים מרוסקים, התורים ללחם מתארכים וכל מבני מוסדות השלטון נמחו מעל האדמה. איבראהים ברזאק, הכתב הבכיר של סוכנות AP בעזה זה 17 שנה, מספר על חוויותיו מסיור בעירו ההרוסה
אני חי לבד במשרד. אשתי עברה להתגורר אצל אביה יחד עם שני ילדינו הקטנים לאחר שדירתנו נהרסה בהפגזות. המסגד השכונתי שבו אני מתפלל מאז הייתי ילד נותר ללא גג. כל מבני מוסדות השלטון בסביבה הושמדו. לאחר ימים ארוכים של הפצצות, העיר והחיים שהכרתי אינם קיימים עוד.
העיר עזה, שבה כ-400 אלף תושבים, הפסיקה לספק מים לתושביה לאחר שהדלק בגנרטור שסיפק את החשמל למשאבות אזל. אנחנו מאזינים לרדיו הפועל על בטריות כדי להתעדכן בחדשות, בעוד העולם שבחוץ צופה בנו בטלוויזיה. חנויות המכולת סגורות, והמזון הולך ואוזל. בבתי החולים מדווחים על מאות הרוגים, רבים מהם אזרחים.
שלושה ימים לאחר שהחלו ההתקפות האוויריות הישראליות, זועזע בניין המגורים שלי על ידי פצצות שכוונו אל אחד מבנייני הממשל הסמוכים, שהיה בשליטת החמאס. אחי צילם תמונה של החדר שבו ישנו שני ילדי, חיכמת בן השנתיים ואחמד בן השש. צעצועיהם היו שבורים, רסיסים חוררו את הארון וקיר החדר התמוטט. איני יודע אם אי פעם נחזור לבית הזה. צה"ל פירסם ביוטיוב סרטון וידאו המתעד את הפגזת מתחם החמאס. אני יכול לראות שם את ביתי נהרס, ואני חוזר וצופה בו באובססיביות.
ביום שלישי האחרון התייצבתי על סף דלת ביתי, אבל לא העזתי להיכנס. חששתי ששרידי מפקדת החמאס הסמוכה יופגזו שוב ללא אזהרה. בדרכי חזרה למרכז עזה, בחרתי לעבור בכביש שבו נמצאות שתי האוניברסיטות הראשיות בעיר. הכביש היה מלא בשברי זכוכית, כבלים קרועים של טלפון וחשמל ומכוניות מרוסקות. הרחוב הזה היה פעם הומה בסטודנטים, מוניות ורוכלי רחוב. הוא תמיד היה רועש ופקוק.
עזה, השבוע. החנויות סגורות, והמזון הולך ואוזל (צילום: רויטרס)
החנות הפתוחה היחידה שמצאתי היתה בית מרקחת שמנהל ידידי, איאד סאיח. הוא נוצרי אורתודוקסי, ועצרתי כדי לאחל לו חג מולד שמח - הכנסיות המזרחיות מציינות את חג המולד ב-7 בינואר. איאד השיב לי שהוא בכלל שכח שזה חג המולד.
אין לאן לברוח
לא נותר זכר מכל המבנים המרכזיים שסיקרתי בתור כתב. הנה בניין הסראיה, שהיה המפקדה הראשית של כל שליטי עזה - הבריטים, המצרים, הישראלים הרשות הפלסטינית ולבסוף החמאס. פעם פחדנו מהסראיה, שם היה מצוי גם הכלא המרכזי. כעת נותר מהמבנה גל הריסות.
מהמשרד הנשיאותי שהשקיף על הים נותרו רק כמה קירות. עבור עזתים רבים, היה בניין זה סמל לריבונותנו, למרות שהנשיא מחמוד עבאס לא ישב שם מאז השתלטות החמאס על הרצועה ב-2007. מישהו הציב דגל פלסטיני על שרידי המבנה. השער הענקי שבכניסה המערבית עדיין עומד על תלו, ומספק אשליה כאילו יש משהו מאחוריו.
משפחתו של ואדים סאבא, שנהרג בעזה (צילום: AP)
בעברה השני של העיר, בניין הפרלמנט הרוס למחצה. ברחוב ג'אלה, אחד הראשיים בעיר, ראיתי כ-30 ילדים סביב צינור מים דולף על אי תנועה. הם ניסו למלא בקבוקי פלסטיק וג'ריקנים במים המטפטפים. סמיר, בן תשע, סיפר לי שבביתו אין מים כלל, והוא רוצה להביא הביתה מספיק מים למקלחת, משום שהוא ואחיו כבר מסריחים - כמו רוב תושבי עזה בימים אלה.
בבניין שבו מתגורר חמי, הדיירים משליכים החוצה שקיות של מזון מקולקל. באין חשמל, המקררים אינם עובדים ומזון טרי נרקב במהרה. המחסור הולך ומחמיר, ומוביל לשוויון מפתיע בין המינים בתור ללחם. ראיתי כ-150 גברים ונשים נאספים כדי לקנות לחם - אך עומדים בתורים נפרדים. מתברר שהגברים התלוננו כי הנשים, שבדרך כלל נותנות להם כבוד, דוחפות בתור, ולכן פוצל התור לשניים.
בוכים על המתים (צילום: AFP)
יש כמה כלי רכב ברחובות, רובם ניידות של כלי התקשורת, אמבולנסים או מכוניות עמוסות באזרחים. חלקם נראים כאילו הם בורחים, עם מזרנים קשורים לגג, אבל לא ברור לאן יש להם לברוח. מסוקים ישראליים מרחפים מעלי, והדי פיצוצים נשמעים במרחק.
הכבישים קרועים לגזרים מההפצצות. אני נוהג למרכז העיר, מנסה להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל לעשות מה שעשיתי פעמים כה רבות בעבר - לנהוג בחוצות העיר. אני מגיע לבית הספר שבו למדתי, אליו הביא אותי אבי מדי יום. הבניין לא ניזוק. אני עומד לפניו, תוהה אם אי פעם אביא גם אני את ילדי לבית הספר.
לפנייה לכתב/ת 
