לוותר על הכעס

אירית שטרית, אם לארבעה מאשדוד, נהרגה מפגיעת קטיושה ביום השלישי למלחמה בדרום. למחרת, מול הטלוויזיה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה איך יתמודדו יתומיה עם הטרגדיה שהגיעה בעוצמה כה רבה לפתח ביתם. הדמעות שזלגו על לחיי היו אלה שלא זלגו אז. עברו יותר מ-27 שנים מאז זעקו כותרות העיתונים סיפור כמעט זהה: "אם לארבעה, בת 39, נהרגה בהתקפת המחבלים על משגב־עם". רק שאז הייתי אני אחד היתומים. ילד קטן, עוד לא בן 11. וממש לא ידעתי איך להתמודד עם האסון או להתגבר עליו. האם אפשר לצפות מילד להתמודד עם אסון כזה?

המציאות שגדלתי בה הייתה מלחמה מתמשכת. רק שנה קודם לכן השתלטה חוליה פלסטינית על בית התינוקות של הקיבוץ והרגה את סמי שני ואיל גלוסקא, ואת אלדד צפריר, לוחם סיירת גולני.

נציגי תקשורת רבים הגיעו למשגב־עם, ואנו הילדים לא ממש הבנו מי אלה ששואלים כל מיני שאלות. ביום שישי מצאתי את עצמי מרוח על חצי עמוד של 'סופשבוע' של מעריב. בתמונה ראיתי ילד אבוד. 

לצד התמונה אני משחזר את הפיגוע מנקודת מבטי ונואם את הנאום הבא: "ההרגשה שלי עכשיו לא טובה, בגלל שנהרגו כאן כמה אנשים. אתה שואל אם אני מפחד היום יותר מאתמול או שלשום? שלשום לא היה כל זה. אני לא יודע אם יהיה אחרת, אבל אני חושב שצה"ל יעשה כמה דברים כדי להחזיר להם. למשל, לתקוף את היחידות של המחבלים. למשל, לעשות שדות מוקשים גדולים יותר, עם מוקשים קרובים יותר אחד לשני. כן, אני בכיתה ד', ונולדתי כאן, במשגב עם". (אפריל 1980).

התובנות האלה שגיליתי כבר אז, וכעבור שנה כשאמא שלי נהרגה, התגבשו בעיקר במציאות של הרבה כעס ופחד. שניהם יצרו הרבה שנאה. אני זוכר שבכיתה ח' נפגשנו עם הרב כהנא. באיזושהי דירה בנצרת עלית הוא סיפר לנו על תוכניתו לגרש מכאן את הערבים, ולא משנה אם הם גרים ביפו, בחיפה, בשכם או בעזה. אני זוכר שאמרתי שזאת הדרך. ככה צריך לעשות לאלה שפגעו בי כל־כך. האם אפשר לצפות מילד לחשוב אחרת?

אבל עברו שנים, והתחושות והמחשבות שליוו אותי כילד התחלפו. התהליך היה ארוך: התגייסתי לתוך האינתיפאדה הראשונה. הכרתי מקרוב את רחובותיה של עזה ואת הביובים של מחנות הפליטים שלה. בפעם הראשונה עמדתי פנים אל פנים מול מציאות שלא הכרתי עד אז. לא הכרתי, בעיקר משום שכנראה בחרתי לא לראות. כאשר פוגעים בך קשה כל־כך, אין לך רצון או פנאי לראות צד אחר.

עוד בתיכון התחלתי לגלות עניין בסכסוך הקשה הזה, אבל רק הסיורים הרגליים בביובים של שאטי ועיזבת בית חנון, והעימותים הלא ממש עדינים עם הפלסטינים, הציבו אותי מול הדילמה במלואה.

שם, ברצועת עזה ובגדה המערבית, החלטתי לוותר על הכעס. זאת החלטה של הראש, לא של הלב. וזאת החלטה שקבלתי בעיקר כי הבנתי שמה שמלבה את הסכסוך הזה ומפיל קורבנות רבים כל־כך, הוא תהום הפחד והכעס הפעורה בין שני העמים החיים כאן. התהום הזאת מייצרת הרבה מאוד שנאה והיא הדלק למציאות הנפיצה הזאת, שאנו חיים בה ומתים בה כבר שנים.

הלב לא יכול לסלוח ולא יכול לשכוח. אבל האם בכל זאת אפשר לפעול במציאות הזאת כדי לקרב בין ישראלים ופלסטינים, לגרום לחלקים בתוך שני העמים רק להתבונן, להקשיב מעט לאלה מעברה של החומה הנראית או הלא־נראית הקיימת ביניהם?

בסוף שנת 2000 הכרתי את יצחק פרנקנטל, שהגה והקים את "פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני למען פיוס". דרכו הבנתי אולי לראשונה כי כמעט אין משמעות לסליחה. על אף שבעברית סליחה ופיוס הן שתי מילים קרובות במשמעות, מבחינתי הן כמעט כמו שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.

לכל אחד כמעט לא קיימת אפשרות לסלוח או לשכוח את האסון שלו. אבל אני החלטתי, כמו עוד רבים אחרים בפורום, שהכאב הזה לא ימנע ממני לעשות הכל כדי להכיר את הצד השני, ולמצוא בו שותפי אמת לדרך לקראת השגת פיוס בין העמים. מבחינתי, פיוס הוא הבסיס היציב היחיד שיאפשר אי־פעם התחלה של הידברות אמיתית ביננו. ההבנה הזאת נטועה היום עמוק בתוך הלב שלי ויושבת לא פחות מכך גם בתוך ראשי. ביום שאחרי, כשנלקק את פצעינו ונספור את מתינו, נגלה כולנו, ישראלים ופלסטינים, שאין אלטרנטיבה אחרת לקיום המשותף שלנו כאן.