שיבוש היוצרות בתקשורת

בימים אלה של מבצע צבאי, אנחנו העיתונאים צריכים לזכור את מקומנו. אסור לנו לשכוח שאנחנו מכאן, לא משם גם לא מהאו"ם. גם בימים האלה אנחנו חייבים לשאול את השאלות הנוקבות, אבל יש מקום לאיפוק ולא להתלהמות. נדמה לי, ואומר זאת בזהירות, שפרס סוקולוב שניתן השנה לאריה גולן ולי, ניתן לתפיסה. תפיסה שאומרת שיש מקום לעיתונות מדווחת, מסקרת, עניינית ולא מתלהמת.

עיתונות לא מתחנפת שאיננה חוששת מבעלי השררה, וגם אם ראש הממשלה כועס - וראשי ממשלה יודעים לכעוס - איננה נרתעת.

פרשנים צבאיים תובעים במפגיע מהרמטכ"ל ושר הביטחון להיכנס לעזה בכל הכח, ויפה שעה אחת קודם. כתבים מתגוללים על השר לביטחון הפנים כשהוא לא מחזיר את ניצב בר לב לתפקידו. כתבת אחת מקדמת באהדה לא מוסתרת את ציפי לבני ורעותה את שאול מופז וישנה זו שכועסת נורא על אהוד ברק, כל כך כועסת שאצלה הוא מחוסל. כל כך ברור, כל כך שקוף, ולא תמיד כל כך מקצועי, כשהיצר וסדר היום האישי מתערבבים להם בדיווחים.

כפי שלא שאלנו די שאלות כשאנשי שרון ורופאיו הודיעו שמצבו נהדר. פשוט יוצא מהכלל.

גם בבחירות 2006 אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שלתקשורת היה סדר יום, היתה אג'נדה. ולאג'נדה אז קראו קדימה. תחקיר בודד שפורסם אז על אהוד אולמרט זכה לנחרת בוז של כולנו. כי אולמרט הרי היה התקווה שהחליפה את שרון. והתקשורת הריעה.

זהו פרס שהוא תעודת כבוד לשידור הציבורי.

מתוך דברים שנשא ירון דקל, מגיש "הכל דיבורים", רשת ב', הפרשן הפוליטי של ערוץ 1, שקיבל השבוע עם אריה גולן את פרס סוקולוב לתקשורת האלקטרונית, 2008