שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ריאליטי פליט
    מבקרנו התלהב מהסרט התיעודי על אהוד בנאי והפליטים, "חייב לזוז". מעניין מה הוא יחשוב כשיצא הסרט העלילתי על זהבה בן, "חייבת כסף"

    סרטים דוקומנטריים יש כמו גרעינים, אבל כאלה שעוסקים ברוק ישראלי ועוד עושים את זה כמו שצריך כמעט שאין. וזאת כבר סיבה טובה אחת לשלוח אתכם לראות את "חייב לזוז", הסרט המצוין שביים אבידע ליבני על דרכו של אהוד בנאי אל אלבום הבכורה שלו עם "הפליטים". סיבה לא פחות טובה היא שגם אם בנאי עומד במרכז הסרט, הוא לגמרי לא נמצא שם לבדו: השותף העיקרי ליצירת האלבום, יוסי אלפנט, מקבל כאן לא פחות מקום. בעצם זאת הפעם הראשונה שהסיפור הטראגי שלו מסופר בצורה מסודרת. וכן, בהחלט הגיע הזמן.

     

    "חייב לזוז" מתאר את "אהוד בנאי והפליטים" - הלהקה והאלבום - כמפגש מוצלח בין שני אאוטסיידרים שבאו ממקומות שונים לגמרי ואיכשהו השלימו זה את זה: בנאי, פריק לא ברור שבילה יותר מדי שנים דפוק וזרוק באמסטרדם ובראש פינה, ניסה ללא הצלחה להכניס שירים לרדיו במשך כמעט עשר שנים, ומצא באלפנט ראש מוזיקלי מקורי שידע לעטוף את השירים שלו באריזה עדכנית ואטרקטיבית. אלפנט, שצמח במועדוני הגל החדש התל אביביים של תחילת שנות ה־80 אבל היה מוכר רק למעטים - למרות האי.פי שהקליט עם "להקה רטורית" ב־83', אחד הדברים המצוינים שנעשו כאן אי פעם - הרוויח כותב שירים בחסד, שחיבר אותו מחדש למה שקורה כאן.


    "'ערבב את הטיח, שאשו' לא צלצל נכון" (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

     

    הריקושטים שעפו מהמפגש לקחו את שניהם רחוק. אלפנט, שעדיין היה די אלמוני במונחי מיינסטרים בזמן הפקת "אהוד בנאי והפליטים", היה אמור להפוך

    בעקבותיו לאחד המפיקים הדומיננטיים של שנות ה־90 בארץ. אפשר להניח שזה אכן היה קורה אם לא היה מת במפתיע - אחרי הכל, מהו "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה, שאלפנט הספיק להפיק זמן קצר לפני מותו, אם לא אלבום המיינסטרים המובהק של הניינטיז. בנאי מצידו לקח באלבום הבא שלו, "קרוב", תפנית חדה לכיוון אתני־אקוסטי־רך עם יותר מניחוח יידישקייט מזרחי. גם האלבומים הבאים שלו היו טובים מאוד, אבל בכולם הורגש חסרונו של שותף יצירתי מהליגה של אלפנט, ובאף אחד מהם הוא לא חזר באמת לרוק האגרסיבי יחסית של "הפליטים". 

     


     

    הסרט המהוקצע והיפה של ליבני מעביר את הסיפור הדו־מסלולי הזה בסבלנות ראויה לשבח: הסיפורים הנפרדים של בנאי ואלפנט מוגשים דרך ראיונות עם רוב הדמויות המתבקשות - בנאי עצמו, חברי הפליטים, בת זוגו של אלפנט, אנשי תעשייה ואמנים - ומתובלים בהרבה אנקדוטות נאות וקטעי ארכיון מגורענים. למרות כל זה, כמה מוזר, לא בטוח שתצאו מהסרט עם מושג ברור יותר לגבי דמותו של בנאי, שמצליחה באורח פלא להגיד כמעט לכל אחד בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. מצד שני, אם בדרך הביתה תעצרו בחנות ותיקחו את האוסף של אלפנט, אז כבר עשינו משהו.


     

    • חייב לזוז, במהלך ינואר בסינמטקים ברחבי הארץ


    חברת אן.אם.סי הוכיחה לפני כמה שנים שהיא יודעת לטפל באלבומי העבר שלה, בסדרת "סימני דרך" המצוינת שכללה גירסאות מורחבות לאלבומים של מתי כספי, תמוז, פורטיס ואחרים. גם "אהוד בנאי והפליטים" יצא מחדש בסדרה ההיא, עם דיסק בונוס מלא הפתעות. אבל כנראה שהתחלפו אנשים או שנגמר הכסף, כי סדרת הרה־אישיוז הנוכחית היא ההפך המוחלט: מוצר שנעשה בלי מחשבה או השקעה.


     

    הרעיון הבסיסי דווקא סביר. במקום להסתכן ולשווק כל אלבום בנפרד, אורזים יחד ארבעה אלבומים של אותו אמן במעטפות קרטון שמשחזרות את עטיפות התקליטים המקוריות, מתמחרים נמוך (79.90 לרביעייה כזאת), ומקווים לטוב. רק מה, זהו. על תוספות אין מה לדבר, ואפילו אינסרט מסכן עם פרטים כמו שמות הנגנים והיוצרים אין פה. התוצאה היא חלטורה שלא מכבדת את המוצר, וזה מבאס במיוחד כי בעצם מדובר בחומרים מצוינים שרבים מהם עולים לראשונה על דיסק — כמו אלבום הסולו הראשון של דני סנדרסון, "גודל טבעי", או "צל כבד" היפה והנשכח של אריק סיני. מגיע להם הרבה יותר מזה.


     

    • האלבומים המקוריים, סדרת הדפסות מחודשות של אן.אם.סי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ריאליטי פליט"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים