לא נורא, זה רק חפץ! (מותק, הטבעת נעלמה)
"חפץ שמסמל את האהבה שלנו!" הטחתי בו. "חפץ שלקחת במיוחד בשבילו יום חופש מהעבודה וחיפשת במיליון חנויות את הטבעת שהכי מתאימה לי - 'עדינה, צבעונית, אחרת, לא מובנת מאליה' - חפץ שעלה כמו המשכורת החודשית שלך. חפץ שכשהגשת לי אותו, בכיתי מהתרגשות בראשונה בחיי"
רגע לפני שהגיעו החברים התחלנו, עדי ואני, להפוך את הבית שזה עתה סיימנו לסדר לכבוד ארוחת הערב החגיגית. אך הטבעת נעלמה ואיננה.
עדי ביקש ממני לנסות לשחזר איפה ראיתי אותה בפעם האחרונה. לא היו לי תשובות עבורו, היום שעבר הפך לבלק-אאוט אחד גדול. נשכבתי בוכייה על המיטה ואמרתי שאני לא רוצה שאף אחד יגיע. עדי התיישב לידי וניסה להרגיע אותי: "לא נורא, זה רק חפץ", אמר את המובן מאליו.
"חפץ שמסמל את האהבה שלנו!", הטחתי בו. "חפץ שלקחת במיוחד בשבילו יום חופש מהעבודה, נסעת לתל אביב וחיפשת במיליון חנויות את הטבעת שהכי מתאימה לי - 'עדינה, צבעונית, אחרת, לא מובנת מאליה' אמרת לי. חפץ ששזורים בו שני יהלומים ועוד שלוש אבנים – סיטרין, אמטיס וגרנט. חפץ שרק עכשיו סיימת את כל התשלומים עליו, חפץ שעלה כמו המשכורת החודשית שלך. חפץ שרציתי להעביר בירושה לילדים שיהיו לנו. חפץ, שכשהגשת לי אותו, בכיתי מהתרגשות בפעם הראשונה והיחידה בחיים שלי".
דמעות (והפעם לא של התרגשות) הציפו את עיניי וזרמו במורד לחיי ללא שליטה. נדמה היה שעדי השתכנע שלא מדובר בסתם חפץ והוא נשכב לידי והביט בתקרה בשתיקה.
איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות?
"אני לא רוצה שיבואו חברים!" חזרתי ואמרתי. פתאום לא הצלחתי להבין איך לפני מספר דקות עוד כל כך חיכיתי להם שיבואו, איך עדי ואני בישלנו וסידרנו את הבית בהנאה לקראת האירוע, איך חשבתי מה אומר לחברים שלי בהרמת הכוסית לכבוד השנה החדשה. כעת הכל הרגיש כל כך מיותר וחסר משמעות. כל האנרגיה שלי היתה ממוקדת בעקצוץ הזה באצבע, העקצוץ החסר, כאילו קטעו ממני איבר. נזכרתי בהצעת הנישואים, בשקיעה, בשמפניה, במילים המרגשות, בכריעת הברך ובטבעת, ונמלאתי בעצב גדול עוד יותר, מהול גם בכעס ורגשי אשם. איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות ולאבד את הטבעת?.
מירב מגיעה ראשונה, מוצאת אותי עדיין בוכה, אפילו מתייפחת, ואת עדי שוכב לידי בשתיקה. "בכל סיטקום יש פרק שבו האשה מאבדת את הטבעת שבן הזוג קנה לה", מנסה מירב לגרום לי לחייך.
"בכל סיטקום היא מוצאת אותה בסופו של דבר!" אני מסרבת להתנחם.
עוד חברים מגיעים, שמחים וטובי לב לקראת ארוחת הערב. אני מכריחה עצמי לקום מהמיטה ומאמצת את שרירי הלחיים שלי לחייך. נאומים מרגשים כבר לא יהיו פה היום, אני חושבת במרירות וכועסת על החברים שהגיעו. ממש לא מתחשק לי לשחק עכשיו את תפקיד המארחת. כל כולי מרוכזת בדבר אחד, באובדן הטבעת. אין לי עניין בשום דבר אחר.
שיקמה מציעה שתדבר עם חברתה ב"חלונות הגבוהים" של התקשור, שלדבריה יכולה לראות דברים הנסתרים מהעין, אולי היא תוכל לראות גם איפה הטבעת. אני עונה לה בציניות, שאם היא כבר רואה את הטבעת, אולי היא גם יכולה להגיד לנו איפה נמצא גלעד שליט.
הפרופורציות מתחילות לתפוס את מקומן בחזרה
שתיקה משתררת בחדר. גם אני שותקת ומרגישה את העקצוץ עובר מהאצבע ללב, את הפרופורציות מתחילות לתפוס את מקומן בחזרה. גלעד שליט בשבי כבר 921 ימים (בזמן כתיבת שורות אלה). מספר קילומטרים דרומה מהבית שלי מתחוללת מלחמה: בתים מופצצים, חיים נלקחים, חיילים שהם עוד רק ילדים מבלים את הסילבסטר בקור של רצועת עזה, מתוחים לקראת הפקודה הבאה שעלולה לשנות את חייהם לנצח. ואני יושבת פה, בסלון החם שלי, בקרב חבריי הטובים, לצד אהובי שאני עומדת להתחתן איתו באביב הקרוב.
אני מביטה בחברים שבחרתי לחגוג איתם את השנה האזרחית החדשה, את רובם הכרתי בהודו, במקום שבו למדתי מהו אושר, לבושה רק בשרוואל וחולצה שעלתה לי 20 רופי, ללא יהלומים או חפצים יקרי ערך. המקום בו פגשתי אנשים ללא בית, שאירחו אותי בפיסת טבע ושתו איתי צ'אי שבישלו על מדורה. החברים שיושבים איתי פה, בערב החגיגות של שנה אזרחית חדשה, חוו איתי רגעי אושר רבים, שהיו מאושרים דווקא מפני שלא היו תלויים בחומר, אלא כרוכים בחופש, במרחב, בהרמוניה, בשלום, בטבע, בהיכרות ובפתיחות.
קיימים רגעים, בהם החיים מכריחים אותי להיזכר במה שחשוב באמת. לעיתים הרגעים האלה כרוכים דווקא בחוויה לא נעימה, כמו לאבד את טבעת האירוסים שעדי קנה לי. כשאני חושבת על ערב האתמול ועל העצב הקיים באיבוד חפץ שכה יקר לליבי, עדיין אני מוצאת שאפילו אתמול, היו לי הרבה יותר סיבות להיות מלאת הודיה ואושר מאשר להיות עצובה ונרגנת.
עדי מבקש להרים כוסית: "שתהיה זו שנה של שחרור", הוא אומר ומחייך אלי. אנחנו מתחבקים. חיבוק – סמל האהבה האמיתי שלנו, שלא עולה כסף ולא אבד, שבחמימותו אני נרדמת כל לילה ומתעוררת כל בוקר לצד התכשיט האמיתי בחיים שלי.
הפרקים הקודמים:
