שתף קטע נבחר

השקט שלפני הסערה

המערכת הפוליטית אולי נראית שקטה ורגועה חודש בדיוק לפני הבחירות אך כולם מחכים לראות מי יפר את השתיקה המזויפת. ומי מנסה לגמד ולגחך את שרי החוץ והביטחון?

חודש בדיוק לפני הבחירות, המפלגות מניחות רגל כבדה על הדוושה ומגבירות את מאמציהן לכבוש את תשומת ליבו של הבוחר. קמפיינים מושקעים, סיסמאות רבות ובקרוב גם סרטוני תדמית ינסו להשתלט על סדר היום עד לשעת פתיחת הקלפיות ב-10 בפברואר. ההחלטה של הקבינט המדיני-ביטחוני שלא לפעול בשלב זה ברצועת עזה למרות ירי הרקטות לעבר ישראל, מאפשרת לנושאים הפוליטיים לשלוט בכותרות בתקשורת.

 

 

או שלא. הפִּסקה הקודמת אמורה הייתה להיכתב אלמלא השתלטה המציאות הביטחונית על סדר היום ונפתח מבצע רחב היקף ברצועת עזה. חודש לפני הבחירות הכלליות, הפוליטיקה מתנהלת תחת סימן שאלה גדול: האם המלחמה בעזה תימשך ועד מתי? האם הבחירות יתקיימו במועדן? ומי, חוץ ממרצ שמתחילה את הקמפיין שלה הערב, תהיה הראשונה להפר את השתיקה המזויפת שלכאורה גזרו על עצמן המפלגות ביום תחילת המלחמה?

 

בינתיים, תשובות אין. שום דבר לא ברור ובמערכת הפוליטית ממתינים להחלטות הדרג המדיני. לאיש לא נעים להפר את ההסכם הבלתי כתוב שהוריד

דממת אלחוט על קמפיין הבחירות. אף על פי שבינתיים נראה כי קיום הבחירות בעוד חודש מובטח.

 

שלוש המפלגות הגדולות - הליכוד, העבודה וקדימה - דוחות באופן נחרץ את היוזמות השונות שנזרקו בימים האחרונים לחלל האוויר על ידי כמה בעלי אינטרסים. גם הפוליטיקאים שמעורבים ביוזמות הללו מעדיפים שידיים חיצוניות יובילו את היוזמה: עיתונאים ובעלי טורים או סתם הוגי דעות שדוחפים את עצמם לכל מקום. עם זאת, לכולם ברור כי החדשות משדה הקרב יכולות לשנות את המציאות ולייצר אווירה ציבורית שתחייב שינוי חשיבה. אבל גם זה לא בטוח.

 

לאן נעלמה הפוליטיקה?

אז ממתינים, אך לא לגמרי בחוסר מעש. על שלטי החוצות מתנוססות זה כמה שבועות דמויותיהם של אהוד ברק, ציפי לבני, אביגדור ליברמן והרב עובדיה יוסף. הליכוד ממשיך את קמפיין האחדות בחתימתו ואת סיוריו בדרום, וגם מרצ החליטה להחזיר את הפוליטיקה לרחובות.

 

אך מעבר לכך, הפוליטיקה נעדרת מהשיח הציבורי כמעט לחלוטין: אין דיבורים על מצעים ועל אג'נדות, אין התקפות הדדיות, אין השמצות ואין קמפיינים שליליים. אין אפילו ניסיון להלהיט את הרוחות. אין פוליטיקה אמיתית, ארסית, כזו המאפיינת מערכת בחירות טיפוסית בישראל. הפוליטיקאים, כל אחד מסיבותיו שלו, נמנעים מלפגוע בקונצנזוס, אותו מונח אמורפי שאף אחד לא יודע מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר.

 

הליכוד אמנם שיגר כמה חצים לעבר לבני בימים האחרונים, אך גם כאן הדבר נעשה באופן מדוד ומאופק. לבנימין נתניהו אין שום אינטרס לפגוע בממלכתיות שעטה על עצמו: היא הביאה אותו בשנות האופוזיציה ל-30 מנדטים והוא מקווה שהיא תביא אותו גם אל לשכת ראש הממשלה בירושלים.

  

על מה שיהיה אחרי המלחמה עוד מוקדם לדבר. ראשית, משום שעוד לא ברור מתי זה יקרה. שנית, משום שלאיש אין מושג ברור כיצד המלחמה תסתיים. בליכוד כבר מבטיחים לתקוף ולבקר ולהזכיר ולספר מי התריע והזהיר מפני חמאס, אך גם שם יודעים כי יהיה קשה לבקר שקט מוחלט בדרום. הרי למען השקט החל המבצע כולו ואם יושג, תהיה הצלחה בלתי מבוטלת למי שניהלו את המלחמה. בעיית הקסאמים הרי לא החלה בשנה האחרונה וגם לא בשנתיים האחרונות. היא נולדה בשנים שבהן הליכוד היה בשלטון, שנים בהן נתניהו וסילבן שלום היו חברים מכובדים בכל פורום שקיבל החלטות גורליות.

 

שני ילדים וגננת

בינתיים, מי משנהלים את המלחמה - אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני - עובדים יחדיו בצורה לא רעה. אהבה גדולה לא היתה בין השלושה האלה גם קודם, ואין לצפות שהיא תיווצר דווקא בימים אלה. לכן, הדיווחים מחדרי הקבינט על ה"קרב" האימתני שמתנהל על הקרדיט בין ברק ללבני נופחו מעט מעבר למידה. למישהו, שבקרוב כבר לא יהיה במערכת הפוליטית, יש אינטרס להציג אותם כך: שני ילדי גן המתקוטטים ורודפים אחר כבוד, קרדיט, תשומת לב והכרה ציבורית. כל זאת בזמן שהוא, מצדו, משמש כמבוגר האחראי. הוא הגננת שמקבלת את ההחלטות האמיתיות. הוא זה שמכתיב לשני הדרדקים את מה שעליהם לעשות. "הילדים נרגעו השבוע", אמר מישהו ששותף לשיחות בקבינט.

 

זו תמונת מציאות מעט מעוותת, והעיוות משרת את צרכיו של מנהיג הנלחם בימים אלה על מקומו בדברי הימים של מדינת ישראל. אולמרט, הפוליטיקאי הטוב בסביבה, מבקש לעזוב את לשכת ראש הממשלה עם הישגים, גם ביטחוניים, גם מדיניים ובוודאי שגם פוליטיים ותדמיתיים.  


עם או בלי קמפיין, נתניהו זוכה לסיקור (צילום: אמיר כהן)

 

ראש הממשלה הכי לא פופולרי בישראל רוצה שיהיו כאלה שיתגעגעו אליו. מתישהו. לכן חשוב לו לגמד ולגחך את כל מי שסביבו או איתו במקום שבו מתקבלות ההחלטות. אריאל שרון ואנשיו נהגו בשיטה הזו שנים, זלזלו וגיחכו בכל אחד ואחת, ותבעו את אחת האמירות הכי לא דמוקרטיות שיש: אין בילתו. אז אולמרט לא חושב שמישהו יקנה את זה, אך הוא ללא ספק נהנה מהתמונה המעט מעוותת שנוצרה בימים האחרונים של שני יריביו.

 

באשר לשניים האלה, הם הרי נלחמו זה בזו עוד לפני המבצע בעזה. מדי יום החטיפו זה לזו וזו לזה באמירות מרושעות וציניות חסרות רחמים. את מה

שברק חושב על לבני כיום הוא חשב גם לפני שבועיים, לפני חודש ולפני חצי שנה. את זה שהוא לא מעריך אותה, אין אחד שלא יודע.

 

השניים האלה נמצאים בעיצומו של מאבק פוליטי לא פשוט על אותו מאגר קולות. המלחמה הקפיאה אמנם את הקמפיין, אבל לא את המציאות. שעון הבחירות מתקתק, ואם הן אכן יתקיימו במועדן, לא ניתן לצפות ששניים משלושת המועמדים הבולטים יחדלו לחשוב פוליטיקה ויתמסרו לבור בקרייה. זה הרי גלגול עיניים: נתניהו - עם או בלי קמפיין - מסייר בדרום כמעט מדי יום כשהוא מלווה בגדודים של צלמים ועיתונאים. אין מילימטר שהוא פוסע שלא זוכה מסוקר. לבוא לברק וללבני בטענות על שהם מתראיינים או מדברים או מופיעים - זו רק התכחשות למציאות המורכבת שנוצרה, חודש לפני הבחירות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
השעון מתקתק. לבני
צילום: AP
מאבק על כל קול. ברק
צילום: AP
יזכיר לכולם. נתניהו
צילום: רויטרס
מירוץ לדפי ההיסטוריה. אולמרט
צילום: משה מילנר, לע"מ
מומלצים